אירוע הפתיחה למכביה- מדויק, עד הרגע האחרון (פורסם ב"מפיק" 21.7.2013)

אנחנו הולכים לאיבוד בינות לעשרות אלפי אנשים המחפשים את דרכם. הולכים כלמינגים אחרי מי שנראה לנו כאילו הוא מספיק בטוח בעצמו, ואולי יודע דבר או שניים שאנחנו פספסנו. אב וביתו ניגשים אלינו, מנסים לשכנע אותנו להצטרף אליהם לצעדה. "אין כל דרך אחרת" הם אומרים, "אם נישאר כאן, אין לדעת מה יקרה". אנחנו מקשיבים להם בכובד ראש, ומחליטים שאולי יש משהו בדבריהם.

אבל איך הגענו לכאן? כדי להבין זאת, עלינו לחזור אחורה מספר שעות. למקום בו הכל התחיל.

יום חמישי. השעה היא ארבע בצהריים, ובעוד ארבע שעות מתחיל טקס הפתיחה של המכביה ה- 19. אירוע ענק, שההכנות לקיומו נערכות כבר חודשים רבים. למעלה מארבעים אלף משתתפים יגיעו היום לאצטדיון טדי, דבר העשוי לגרור בעיות תחבורה קשות בבירה, כך שאנו מחליטים לצאת מוקדם ולהקדים את הפקקים. לא הקדמנו את הפקקים. מצד שני, התנועה הייתה עשויה להיות קשה בהרבה, לולא השכילו מארגני האירוע להפנות את באי הטקס למספר חניונים מיוחדים. לכבוד האירוע, נסגרה התנועה לאזור, וכל אחד ממשתתפי הטקס קיבל הפניה לחניון ייעודי ספציפי, ממנו יצאו הסעות לאצטדיון. כך הצליחו המארגנים למנוע את העומס הכבד שהיה יכול להיווצר באזור, והקלו מאוד על ההגעה לאירוע. אנחנו הופנינו לחניון גן החיות, מרחק של דקות נסיעה ספורות מהאצטדיון, דבר שהקל מאוד על החזרה שלנו. אבל על כך בהמשך. עלינו על ההסעה, והגענו, שמחים וטובי לבב לכניסה לאצטדיון טדי.

השמחה מחוץ לאצטדיון ובתוכו הייתה רבה. ניכר ברבים מהמשתתפים שהם מחכים ליום הזה במשך תקופה ארוכה. בכל זאת, מדובר באירוע הפתיחה של אחד מאירועי הספורט הגדולים בעולם, ובאחד ממפגני הציונות הממלכתיים הגדולים שישראל מסוגלת לנפק. לאירוע הגיעו אורחים מכל העולם, בני משפחה של הספורטאים, חובבי ספורט, ועסקנים פוליטים כאלה ואחרים, שבאו לעודד את 8,919 חברי המשלחות שהגיעו על מנת להתחרות במשחקים. כיאה לאירוע בסדר גודל שכזה, במהלך הערב הושמעו נאומים מאת יו"ר מכבי העולמי, יאיר המבורגר; ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת; ראש הממשלה בנימין נתניהו, ונשיא המדינה, שמעון פרס. הקהל, שהורכב בחלקו הגדול מיהודי התפוצות, התרגש מאוד מהמעמד. את הטקס, בהפקתו של גד אורון ובבימויו של רן צחור, הנחו מירי נבו ודנה גרוצקי, והופיעו בו סיון טלמור, הראל סקעת, הכנרית זוכת הגראמי מירי בן-ארי, בוגרת תוכנית הטלוויזיה האמריקאית 'אקס פקטור' קרלי רוז סוננקלר, ורמי קליינשטיין, שנקרא להחליף באירוע את להקת משינה, בעקבות אירוע הלב שעבר סולן הלהקה, יובל בנאי, ועשה את זה בליווי אש ותמרות עשן שהורגשו עד קצות האיצטדיון.

אבל את הצבע האמיתי נתנו לאירוע המתחרים עצמם. צעדת המשלחות המסורתית של האירוע, במהלכה מקיפים הספורטאים את האיצטדיון היא רגע השיא של האירוע, רגע ארוך, לעתים מייגע (בכל זאת, קרוב ל- 9,000 ספורטאים שצועדים מסביב לאיצטדיון), אך אין ספק שזה מה שהקהל והספורטאים חיכו לו, ובצדק. אווירת הקרנבל שליוותה את הצעדה הזו מבהירה יותר מכל את מה שמייצג האירוע. יותר מכך שהוא אירוע ספורטיבי גדול, זהו בעצם אירוע שנועד לקרב בין קהילות. וככזה, אין ספק שהוא עושה את העבודה.

ואז הכל נגמר, ולמעלה מארבעים וחמישה אלפי אנשים יצאו מהאיצטדיון וניסו למצוא את ההסעה שלהם. אותה הסעה שאמורה הייתה לקחת אותם לחניונים המרוחקים, אליהם הופנו מכוניותיהם. מסתבר שהמשימה הזו הייתה קשה בהרבה ממה שהיא נשמעת. זאת בשל שילוב בלתי נסבל של שילוט לקוי או חסר, וסדרנים מטעם ההפקה שחסרו את היכולת, את הידע ואת הרצון לנסות ולעזור לכל מי שפנה אליהם בניסיון להבין היכן הוא אמור למצוא את ההסעה שאמורה לקחת אותו. ההסעות לחלק מהחניונים המיוחדים היו אולי מסודרות יותר, אך זו שאנחנו היינו צריכים להגיע אליה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. למזלנו, כפי שציינו בתחילת הכתבה, החניון אליו הופנינו היה במרחק של דקות נסיעה ספורות מהאיצטדיון, מרחק של כעשרים דקות הליכה. מאחר ואנחנו מכירים היטב את ירושלים, ומאחר וכוחנו במתנינו, החלטנו בסופו של דבר ללכת ברגל. בדרכנו פגשנו לא מעט אנשים נוספים שעשו את אותה החלטה. בסופו של דבר, אם לסכם את האירוע בכמה מילים, מדובר באירוע בסדר גודל שמכבד את המעמד שהוא בא לייצג, וככזה שהופק בצורה מדויקת, תוך זיקוק של התמהיל הנכון של ממלכתיות לצד ראווה גרנדיוזית.