הפיקסיז בישראל - הופעה מושלמת מכל הבחינות (פורסם ב"מפיק" 18.6.2014)

אתמול בערב נפתח באצטדיון בלומפילד בתל אביב פסטיבל "רוקנרולר" מבית מדרשו של המפיק שוקי וייס, יומיים של הופעות רוק עם שתי הופעות מרכזיות של להקות ענק שמגיעות לישראל בפעם הראשונה, גם אם באיחור של כמה שנים. חגיגה לחובבי הרוק הישראלים, שרגילים לקבל את ההופעות שלהם עם שיער שיבה ומגה גלופלקס. אז נכון, גם פרנק בלאק וג'ואי סנטיאגו כבר לא בני עשרים, וה- BMI שלהם כבר לא מה שהיה פעם, אבל זה לא אומר שום דבר על היכולות שלהם.

אבל אנחנו מקדימים את המאוחר. הגענו לאצטדיון בעיצומו של מופע החימום של להקת ה- Hives השוודית (התנצלותנו הכנה לאורי כנרות שהופיע לפניהם, אנחנו משוכנעים שההופעה שלך הייתה מעולה, אבל היו לנו עניינים). החבר'ה השוודים, שעלו לבמה בחליפות לבנות תואמות, נראים כמי שמתורגלים בהופעות חימום מעין אלה. וכשאנחנו אומרים "מעין אלה", הכוונה היא להופעות מול אצטדיון שעדיין ממשיך להתמלא ושחלק גדול מהנוכחים בו לא מתייחס אליהם יותר מדי.

הסולן של The Hives מקפץ באוויר ומפעיל את הקהל

אולי בגלל זה הם התאמצו כל כך למשוך את תשומת הלב של הקהל. הו, כמה שהם התאמצו. סולן הלהקה, שאנחנו יודעים איך קוראים לו אבל מתעצלים לבדוק איך מאייתים את זה, נצפה כשהוא רץ מצד לצד, קופץ באוויר ומנסה לשדל את הקהל להרים ידיים, ואז לשים אותן על הראש, ואז לקפוץ במקום, ולשיר איתו, ולעשות אגאדו בבריכה. כן, כך זה הרגיש פחות או יותר, כמו הפעלה מגוחכת ורועשת במיוחד בבריכה של קלאב מד לרוקרים מזדקנים.

מניירות של מפעיל בבריכה בקלאב מד

הפסקה

ההייבס יורדים מהבמה ומחליפים אותם אור צלקובניק ואביעד רוזנבוים מתחנת הרדיו גלגלצ, בסט של מוזיקת אינדי ורוק. אין לנו יותר מדי מה להגיד עליהם, חוץ מזה שאחרי הווליום המוגזם של ההופעה של השוודים אפשר היה להגביר מעט את הווליום. בכל זאת, הצפצוף באוזניים התגבר על המוזיקה (הלא רעה) שהשמיעו השניים. אנחנו קופצים לקנות בירות באחד הברים. אין ספק שאנשי ההפקה ניסו לקלוע כאן לכל טעם אפשרי. הברים מוכרים שתייה קלה וחריפה, בירות, נקניקיות, כריכים ועוד. הבעיה, כמו בכל אירוע מסוג זה, בשלב כלשהו הברים לא עמדו כל כך בעומס, ולאו דווקא בגלל מחסור בידיים עובדות. בפסטיבלים רבים בעולם נהוג להפריד בין העבודה בברים ובין התשלום. כך יוצא שעל מנת להזמין שתייה (או מזון, או כל דבר אחר), אתם צריכים לעמוד בתור אחד בו אתם רוכשים תלושים מיוחדים, ומיד אחר כך- בתור נוסף, בו אתם מזמינים את השתייה שלכם ומשלמים עליה בתלושים. לכאורה, פעולה מסורבלת שגורמת לכם לעמוד בשני תורים במקום באחד, אבל בשיטה זו, אתם יכולים לשלם מראש עבור השתייה שתשתו בכל הערב, לשמור את התלושים בכיס ובכל פעם לחזור לבר ולהזמין. בנוסף, העובדים בבר פנויים לטפל בלקוחות במקום להתעסק עם כל עניין התשלום, דבר שמקצר משמעותית את הזמן שהם מקדישים לכל לקוח. וזה בדיוק מה שתוקע את הברים ברוב האירועים הגדולים. בפסטיבל 'רוקנרולר' ניתנה אפשרות לקנות מראש תלושים כאלה, שהציעו 3 בירות + 1 חינם. דיל שווה ונחמד, רק חבל שכשמישהו באמת הגיע לבר עם תלוש כזה (אני), הוא נאלץ לעזוב את הבר עם ארבע בירות באותו הזמן. למזלי לא הגעתי להופעה לבד, כך שהיה לי מה לעשות עם שלוש הבירות הנוספות.

בלי שלום ובלי להתראות - הפיקסיז נותנים מוזיקה נטו

ואז זה קורה. הדבר לו חיכינו ארבע שנים, מאז החזרנו בבושת פנים את הכרטיסים שקנינו להופעה של הפיקסיז ב- 2010 שבוטלה ברגע האחרון. פרנק בלאק, ג'ואי סנטיאגו, דייוויד לאברינג ופז (אני אמנם לא קים דיל אבל יש לי גיטרה בס) לנצ'נטין, עולים על הבמה ומתחילים לתת עבודה. אף פעם לא הייתי מהאנשים האלה שמשתמשים בביטוי "לתת עבודה", אבל אין שום דרך אחרת לתאר את מה שהרביעייה הזו עושה על הבמה. הפיקסיז הגיעו לתל אביב כדי לפוצץ את הבמה וזה בדיוק מה שהם עשו במשך שעתיים, בלי SHALOM TEL AVIV ובלי TODA RABA ובלי להתייחס בכלל לקהל. הם לא כאן כדי לפלרטט ולקשקש. בשביל דברים כאלה יש את הסולן של ההייבס.

ג'ואי סנטיאגו והגיטרה האלוהית שלו

לא, הפיקסיז כאן כדי לנגן את המוזיקה שלהם וכדי לתת לקהל את כל מה שהוא פספס בשלושת העשורים (כמעט) שעברו מאז שהם שחררו את השד מהבקבוק. וזה בדיוק מה שהקהל קיבל. מנה גדושה ומרוכזת של הלהיטים הכי גדולים שלהם, כשהם קופצים בין כל האלבומים שלהם ומגישים את הכל עם חספוס מושלם של הופעה חיה. עשרים ושבע שנים עברו מאז הוציאו את האי פי הראשון שלהם, והמוזיקה של הפיקסיז עדיין נשמעת רעננה ועדכנית, והרביעייה (בלי קים דיל, הבסיסטית המיתולוגית שפרשה לגמלאות, ומתוחזקים בבסיסטית פז לנצ'נטין -שאמנם חסרה את הכריזמה של דיל, אבל יודעת להחזיק גיטרה), שכבר לא צעירה כל כך כמו שהייתה, עדיין מצליחה להדיף ריח נעורים.