סאמר עלה לאוטובוס. הוא שילם לנהג וניגש לספסל האחורי.



האוטובוס היה ריק כמעט לחלוטין. במושב הקדמי ישבה גברת זקנה תימניה למראה. שני מושבים מאחריה ישב חייל צעיר בדרכו לבסיס. סאמר התיישב במקומו והניח את השקית שבידו בעדינות על רצפת האוטובוס. ניכר עליו שהוא עצבני, או אולי לחוץ ממשהו. הוא החזיק סיגריה ביד, אך נזכר שהוא באוטובוס והחזיר אותה לכיס.

​

האוטובוס עצר בתחנה הבאה ושלושה נוסעים עלו. אחד מהם, אדי, התיישב ליד סאמר. סאמר הביט בו בחשד. אדי היה צעיר, בן עשרים ושלוש ליתר דיוק, בלונדיני בעל עיניים כחולות חודרות. הוא לבש חולצת כדורגל של גלאזגו סלטיק מהליגה הסקוטית. האוטובוס עצר בתחנה נוספת. "קלטתי אותך" אמר אדי מבלי להביט בסאמר. "מה?" שאל סאמר. "אני יודע מה אתה מתכנן" המשיך אדי. סאמר הביט בו, מעט נבוך. "מה אתה רוצה ממני?" שאל בקולו העבה, מעט צרוד. "זה בסדר", המשיך אדי "לא אכפת לי. מצדי תעשה מה שאתה רוצה. הרי אם לא תעשה את זה, בחיים לא תקבלו מדינה". "אתה משוגע" אמר סאמר. "אולי אני משוגע, אבל אתה, חביבי, אתה אמיץ. ככה, לפוצץ את עצמך באמצע העיר למען קידוש המטרה. תדע לך, אני מעריך אנשים כמוך. אנשים שמחליטים לעשות משהו ופשוט עושים אותו, בלי לחשוב על התוצאות". סאמר ניסה להגיד משהו, אך אדי קטע אותו בטרם הספיק. "אל תדאג", אמר, "אני מאוד דיסקרטי. אני לא אגלה לאף אחד. אתה יכול להמשיך בלי שאני אעצור בעדך".

​

​

סאמר הביט באדי בהלם. הוא נע במקומו בחוסר נוחות. "זה לא אכפת לך?", שאל לבסוף, "למות?". "לא", ענה אדי בלי לחשוב פעמיים. "תאמין לי, אני כבר הספקתי לעשות הכל בחיים. כסף, טיולים, סמים, הכל...". "ומה עם האנשים האחרים? לא אכפת לך?". "לא", השיב אדי, "תסתכל עליהם בעצמך". הוא הצביע על נערה בת שבע עשרה שישבה וכתבה. "אתה רואה אותה?", שאל, "ילדה טובה, נכון? מכינה שיעורי בית, מוציאה מאיות במבחנים. בדיוק עכשיו היא כותבת מכתב לחבר שלה, החייל. הוא משרת בלבנון והיא לא ראתה אותו כבר שבועיים. מותק של ילדה, נכון? זה מה שההורים שלה חושבים. האמת היא שבלילות שישי היא יוצאת למועדונים זולים בדרום תל-אביב. שם היא מעשנת סמים, שותה אלכוהול ושוכבת עם כל מיני גברים מפוקפקים".



סאמר הביט בו מזועזע. אדי לא התייחס והמשיך. הוא הצביע על משפחה צעירה. גבר צעיר, נאה, על ברכיו יושבת בתו בת החמש ולצידו אשתו היפה. "משפחה נחמדה", אמר אדי. "הגבר עובד במשרד פרסום, אשתו במשרד יחסי ציבור. יש להם בית יפה וגינה. כל שבת הם נוסעים לטייל בארץ. להראות לילדה הקטנה את המדינה הנהדרת שהיא זכתה לה. כך לפחות זה נראה. אבל זה אפילו לא קרוב למציאות. הגבר הזה אוהב לשתות. וכשהוא שותה הוא נהיה אלים. אשתו לא תודה בזה לעולם, אבל הוא מכה אותה. הרבה. וחזק. היא תמיד אומרת לעצמה שאם היא רק תמשיך לאהוב אותו, הוא בסוף יבין ויפסיק, אבל היא טועה. זה רק יחמיר עם הזמן. עוד שנה או שנתיים הוא כבר יתחיל להרביץ לילדה, או שהוא כבר התחיל. עם השנים המכות רק יחריפו, ובסוף מישהו ימות. אם הוא לא יחסל אותה עם המכות, אשתו תהרוג אותו. באמצע הלילה היא לא תוכל יותר, ופשוט תביא סכין מהמטבח. היא תכנס לכלא, והבת תישאר לבד. בלי אף אחד בעולם. נודדת מבית של דוד אחד לשני, כשהיא תמיד סובלת. בסוף, היא תמצא את גלולות השינה של סבתא שלה".

​

סאמר התפרץ לפתע. הוא הצביע על אשה זקנה שעלתה בדיוק לאוטובוס עם נכדתה. "מה איתה?", שאל, "איך אתה יכול להגיד שמגיע לאשה הזאת למות? תראה איך היא דואגת לנכדה שלה, איך היא צוחקת עם הנהג, איך היא שמחה, איך היא מפזרת אהבה". האשה הרימה את ידה כדי לתפוס בעמוד, ואדי ראה מספר מקועקע על פרק ידה. "אתה רואה את המספר הזה?", שאל את סאמר והמשיך מיד מבלי לחכות לתשובה. "היא ניצולת שואה. איזה זוועות עברו עליה בחיים. עד היום יש לה סיוטים בלילות. אתה רק תעשה לה טובה. תגאל אותה מהייסורים". סאמר נעץ את מבטו בחלון ולחש, כאילו לעצמו "אני לא חושב שאני יכול לעשות את זה". "מה זאת אומרת לא יכול?!", אמר אדי בזעם, "אתה חייב!". הוא תפס את סאמר בחולצתו והמשיך, "מה עם כל הדברים שהבטיחו לך? אתה תהיה שאהיד! גן עדן, נשים, מה עם כל זה? ומה עם העם שלך? אתה לא מרגיש שאתה חייב להם משהו? הרי אף אחד לא  הכריח אותך. אתה התנדבת, ועכשיו אתה צריך לעמוד במילה שלך. מה עם הכבוד שלך?". סאמר הסתכל על אדי ושאל "למה אתה כל כך רוצה למות?". אדי הביט בו, מבולבל. "מה... מה זאת אומרת?" שאל. "למה אתה רוצה למות?" חזר סאמר. "אני לא רוצה למות" אמר אדי. "אני רואה בעיניים שלך שאתה רוצה למות. תגיד לי למה".



אדי שתק דקה או שתיים ונעץ את מבטו בכסא לפניו. "עשיתי משהו רע", אמר לבסוף מבלי להזיז את מבטו. "הרגתי מישהי. למען האמת, רצחתי אותה. ועוד כמה בחורות. אתה מבין, הן עדיין לא מתו, אבל בסוף זה יקרה". "למה את מתכוון?" שאל סאמר. " הדבקתי אותן", אמר אדי. "זאת אומרת, את שרה לא רציתי להדביק. אני אהבתי אותה, אבל... פשוט.. לא ידעתי. לא היה לי מושג שאני חולה. ואז, כשעשיתי את הבדיקות, כבר היה מאוחר מדי. כבר הדבקתי את שרה. ואז.. פשוט, כל כך כעסתי על העולם, שהלכתי והדבקתי כל בחורה שיכלתי. אז בטח שמגיע לי למות. סאמר לא ידע מה לומר, אז הוא פשוט שתק.

​

חלפו להן מספר דקות ומספר תחנות נוספות. האוטובוס כבר היה מלא עד אפס מקום. "אני לא עושה את זה", אמר סאמר "אני לא יכול". "אתה חייב" זעק אדי. "לא". "אז תן לי לעשות את זה" ביקש אדי. קולו נשמע כיבבה דקה. סאמר סירב. אדי זינק לכיוונו של סאמר וחיטט בשקית, וסאמר כמעט הצליח לעצור  בעדו ללחוץ על המתג.