זו היתה אחת ההגרלות עם סכום הזכייה הגדול ביותר בהסטוריה של הלוטו. 50 מליון שקלים וזוכה יחיד שהתמהמה לדרוש את כספו. השערות הועלו בתכניות הרדיו לגבי זהותו של הזוכה. האם הוא לא יודע? או שמא איבד את הכרטיס? אולי (לא עלינו) חש בליבו לאחר שהתבשר על הזכייה הגדולה?​
 

ואז התחילו להגיע דיווחים על אנשים שטוענים שהחזיקו בכרטיס הזוכה אבל…​
 

בחור ממג'דל כרום טען שאיבד את הארנק שלו, שאמנם הכיל רק רישיון נהיגה חבוט שפג תוקפו ושטר של עשרים שקלים אבל גם כרטיס לוטו שהוא יודע בוודאות שהוא הוא הזוכה. אדון מכובד מירושלים טען שאישתו עשתה סדר בניירות על שולחן העבודה שלו ובין אלה שזרקה הסתתר הכרטיס. שתי נערות מחיפה סיפרו בדמעות לכתב של ערוץ 10 שקנו יחד את הכרטיס הזוכה אך אינן זוכרות איפה הניחו אותו. והיו סיפורים מופרכים אף יותר.​
 

משלחות של אנשים הגיעו לאתרי הפסולת ברחבי הארץ לחפש את הכרטיס בין כל הזבל שהצטבר בהם כאשר בכולם מפעמת התקווה להיות אלה שיזכו מן ההפקר להצטרף לרשימת העשירים החדשים. לכולם היו כל כך הרבה חלומות שרק חיכו להתגשם, וכל אחד ואחד מהם היה בטוח שאם רק יניח את ידו על הכסף חייו יהפכו טובים יותר. קלים יותר. ראויים לחיות אותם.​
 

ואני? אני אפילו שכחתי שמילאתי לוטו באותו יום בעוד איזה גחמה של רגע ורק אחרי שלושה חודשים מצאתי את הכרטיס זרוק בארנק. האינסטינקט הראשוני שלי היה לזרוק אותו, הרי אני לא באמת מתכוון ללכת לבדוק את הכרטיס. לעמוד בתור בתחנת הלוטו יחד עם כל רודפי החלומות, כאשר אני יודע טוב מאד שלא זכיתי. ההסתברות שאדם כלשהו יזכה בלוטו היא אפסית (אחרי סמסטר אחד של סטטיסטיקה למדעי החברה כבר ידעתי לחשב את זה, ואם היה לי כוח הייתי עוצר לרגע וכותב את הנוסחא) אבל ההסתברות שאני אזכה בלוטו נמוכה בהרבה מזו של האדם הממוצע. אף פעם לא זכיתי בכלום. לא במבצעים של קוקה קולה בשנות השמונים, לא בבינגו בחופשה באילת עם ההורים ואפילו ביסודי, כשעשו הגרלה כדי לדעת מי מחליפים ביניהם משלוחי מנות, תמיד הגרלתי את הילד הזה שההורים שלו הכינו את המשלוח הכי זול ועלוב. זה יהיה סתם בזבוז של זמן לגשת לתחנת לוטו ולבדוק את הכרטיס. ידעתי את זה בכל רמ"ח אברי.​
 

בסוף לא זרקתי אותו. לא יודע למה. משהו הסיח את דעתי (טלפון אולי) והכרטיס מצא את דרכו חזרה לארנק. אחרי שלושה או ארבעה ימים עצרתי לקנות סיגריות בפיצוציה וראיתי שיש שם מכשיר לוטומט. אז כבר זכרתי את הכרטיס ונתתי למוכר שיבדוק לי אותו. המכשיר פלט מספר רעשים ופתק קטן שכתוב עליו "זכייה מעל 5000 ש"ח יש לגשת למשרדי מפעל הפיס".​
 

לא האמנתי, וכבר למחרת ניגשתי למשרדים לבדוק את הכרטיס. הבחורה שעובדת שם הכניסה את הכרטיס למכשיר וזה בתורו פלט גם הוא את הרעשים המוכרים ואחריהם הופיעו על המסך שלו הספרה חמש ואחריה המון אפסים.​
 

כאן פחות או יותר החיים שלי התחילו מחדש. עוד באותו שבוע עזבתי את העבודה והשקעתי סכום כסף נכבד בכמה עסקים קטנים. אחר כך קניתי את דירת חלומותי- לופט מדהים ממש בלב תל אביב. לא משהו קיצוני, אפילו צנוע יחסית לכסף שיש לי, אבל בדיוק מה שרציתי. חזרתי לאוניברסיטה להשלים את התואר. לא שהייתי צריך אותו כבר. עשיתי את זה רק כדי להרגיש שסיימתי פעם אחת בחיים משהו כמו שצריך, ועכשיו כשלא הייתי חייב לעבוד כמו חמור כדי לשלם על הלימודים, הכל היה הרבה יותר פשוט.
כשסיימתי את הלימודים נסעתי לחופש באירופה. שלושה חודשים של פינוק בערים הכי מדהימות, עם המלונות הכי מפוארים והמסעדות הכי יקרות. ברלין, אמסטרדם, לונדון, פריז, שוב ברלין, ברצלונה וחזרה לארץ.​
 

כשחזרתי לארץ גיליתי שהעסקים שלי מסתדרים יפה מאד בלעדי, כך שיכולתי להתמסר לאהבה האמיתית שלי- מוזיקה. לא ניגנתי מאז שהייתי בתיכון, אבל המשכתי לתקלט בכל מיני ברים אפלים כמעט עד הזכייה הגדולה. עכשיו סוף סוף היה לי את כל הזמן הפנוי שבעולם כדי לעשות כל מה שרציתי.​
 

אחרי כמה חודשים של אימונים אינטנסיביים כבר הצלחתי לארגן לעצמי גיג עם להקה לא מוכרת באיזה בר הופעות קטן בדרום תל אביב. ההופעה היתה הצלחה מסחררת. אמנם היו כמה פאשלות, אבל הצלחנו להעביר אותן בלי שאף אחד ישים לב. דווקא שם, במקום הקטן והדי מלוכלך הזה, היה אחד הערבים המהנים ביותר בחיים שלי.​
 

ואז ראיתי אותה...​
 

"תעצור לי כאן בבקשה."​
 

אני מתעורר מחלומות בהקיץ על החיים שהייתי רוצה, מאותת ימינה ועוצר את המונית ליד המדרכה. "שלושים וחמישה שקלים" אני מודיע לנוסעת שמפשפשת בתיק שלה על מנת למצוא את הארנק. היא מוצאת אותו, משלמת לי, יורדת מהמונית וממשיכה בחייה, בעוד גם אני ממשיך. גם בנסיעה, כדי למצוא נוסעים חדשים, וגם בחיי העלובים וחסרי החשיבות.