יריית פתיחה
כשיצאה מביתה באותו הבוקר, לא תיארה לעצמה אשלי שהיום הזה יהפוך אותה לסמל. האם גורלה נחרץ ברגע שהתעוררה באותו הבוקר? האם נכתב כבר עם היוולדה? אין לדעת. יכול להיות שהייתה יכולה למנוע את כל השתלשלות העניינים אם רק הייתה מחליטה לקחת חופשת מחלה ולרבוץ מול הטלוויזיה כמו שחלף במוחה לרגע חפוז אחד. אך לא, בסופו של דבר אספה את עצמה ויצאה לעבודה. כך היה בכל יום רביעי, אחד מהימים הקבועים שלה במסעדה. היא קיבלה את היום הזה בירושה מג'ניפר, שעזבה בהפתעה לפני כמה חודשים ופינתה את המשבצת המבוקשת- לא לחוצה כמו סופי השבוע, שיכולים להטריף את מוחו של אדם, ולא שוממת כמו ימי שלישי, בהם עובדת אשלי באופן קבוע מאז הצליחה להשיג את העבודה ב"סיינט פסקל".
זה לא היה קל. השף של "סיינט פסקל" היה ידוע בגישה האולטרה שמרנית שלו. מקומן של נשים מלצריות היה לתפישתו בדיינרים הזולים המפוזרים לאורכה של אמריקה, לבושות בשמלות התכלת הדהויות והסינר ותג השם ופאי הלימון ההכרחי, לא במסעדה צרפתית מכובדת שהמרחק בינה ובין כוכב המישלן המיוחל קטן מיום ליום. לרוברט לא הייתה שום בעיה עם כך שנשים צעירות יקשטו את הכניסה למסעדה שלו ויקדמו את פניהם של האורחים, אך אם הדבר היה תלוי בו, מלאכת שירות הלקוחות הייתה נשארת בידיו של המין הגברי.
למזלה של אשלי, ששמה את עינה על המשרה במשך תקופה ארוכה, תקנות העבודה השונות דרשו מרוברט לשמור על מראית עין של שוויון זכויות בעבודה, כך שנאלץ להעסיק גם נשים בתפקיד הנחשק והמשתלם כלכלית. אחרי שבועות בהן רדפה אחרי ג'ניפר שתסדר לה עבודה במקום, קיבלה ממנה לבסוף את שיחת הטלפון המיוחלת שבישרה על כך שהתפנתה משרה, והיא הצליחה לקבוע לה ראיון עבודה.
כל זה נראה כאילו התרחש בעולם אחר ובזמן אחר, וכשהיא נדחקת לרכבת התחתית היא כבר לא חושבת לרגע על הימים בהם רצתה כל כך את העבודה. אין ספק שיש עבודות גרועות יותר, ושתי המשמרות שהיא עובדת בשבוע מספיקות לה כדי לשלם את שכר הדירה ולהתקיים בדוחק. בטח במצב הכלכלי הנוכחי, כשכל יום שומעים יותר ויותר על המשבר הכלכלי ועל אחוזי האבטלה הגואים.
הצרימה העזה של חריקות הבלמים שולפת את אשלי מהחלומות בהקיץ שצללה אליהם. היא נוזפת בעצמה על כך שהרשתה למוחה לנדוד כך ולאבד את השליטה, כאשר היא רואה שני גברים צעירים פוסעים לכיוונה במורד הקרון. משהו בהליכה שלהם מעלה זיכרון ישן, והיא מתכווצת במושב שלה ומושכת אליה את תיק הצד שלה, מחבקת אותו חזק, בעוד ידה נאבקת באבזם שלו. השניים מתקרבים אליה. הבחור הגבוה מבין השניים מביט בה ומחייך לעצמו, אומר משהו לחברו, שמחייך בתגובה. הם כמעט מגיעים אליה, כאשר הגבוה רוכן אל חברו ומנשק אותו ארוכות, עד שהרכבת עוצרת לחלוטין. רק כשהם יוצאים מבעד לדלתות היא שמה לב שהבחור הנמוך יותר נושא על כתפו תיק זהה לשלה.
עשרים דקות מאוחר יותר היא כבר נושמת את האוויר הסתווי של מנהטן. מאז ומעולם אהבה את העיר הזו, למרות כל הכאב שגרמה לה, אבל משהו השתנה בה בשנים האחרונות. העיר הנוצצת החלה לאבד מעט מהזוהר שלה. בהתחלה היו אלה שינויים קטנים, כאלה שרק מי שלא ביקר בה תקופה ארוכה הרגיש בהם. שינויים מהסוג שעובר בן זוג אהוב לאורך השנים, אלה שאהובתו, שרואה אותו מדי יום, לא מבחינה בהם, בעוד בעיניהם של מכרים שלא פגשו אותו תקופה ארוכה נראה כאילו השתנה מן היסוד.
כעת, כשהיא מפלסת את דרכה מתחנת הרכבת של רחוב 51 אל משכנה של המסעדה בשדרה החמישית, היא כבר מרגישה את השינוי בכל עצמותיה. משהו ברחובותיה של העיר הפך אפור, כבוי. ניו יורק, שאף פעם לא הייתה מהחברותיות, הפכה ידידותית אף פחות, ויש שיאמרו- עוינת. האם זהו רק דמיונה, או שמא מספרם של דרי הרחוב גדל בחודשים שחלפו מאז החלה לעשות את הדרך הזו מספר פעמים בשבוע? יכול להיות שזוהי רק תחושתה האישית, מקרינה החוצה מפנימיותה, אך נראה כי גם חיוכם המנומס של האנשים החולפים מולה הפך חמוץ יותר, מריר יותר, מזויף יותר מזה אליו הייתה רגילה בעבר.
הדלת האחורית של "סיינט פסקל" פתוחה כשאשלי מגיעה אליה. היא יודעת שבשעות האלה, כאשר המסעדה ממילא סגורה ללקוחות, היא יכולה להיכנס דרך הכניסה הראשית, אבל היא מעדיפה את האנונימיות שבכניסת העובדים. אף פעם לא הרגישה בנוח לעבור דרך חדר הקבלה המפואר של המסעדה, עם חיפויי העץ על הקירות, הסייפנים הלבנים שחולשתו של רוברט אליהם הייתה ידועה לכל, הנברשת הגדולה שמפילה על כל החלל אור כבד ועמדת המארחת, עם ספר ההזמנות האימתני שלה, זה שקובע מי יקבל שולחן ומי לא, מי יזכה לחוויה הקולינארית של חייו, ומי ייאלץ לסוב על עקביו ולנסות את מזלו בהזדמנות אחרת. מי לחיים ומי למוות, מי לגן עדן ומי לגיהינום.
היא חומקת אל חדר ההלבשה ולובשת את בגדי העבודה שלה. חולצת הסווטשרט הרחבה ומכנסי הג'ינס הנצחיים שלה מוחלפים בחצאית מיני שחורה, חולצה לבנה מכופתרת, עניבה קטנה ומפוספסת בגוונים של כחול וחום וסינר שחור. את התיק שלה היא מפקידה בארונית שהוקצתה לה עם קבלתה לעבודה, אותה היא נועלת ובודקת ונועלת שוב, כפי שהיא עושה בכל פעם מחדש. היא מעיפה מבט חטוף במראה, מיישרת שרוולי חולצתה ומותחת את העניבה.
היא מוכנה לעבודה.
אם היו שואלים את אדווין מה החלום הכי גדול שלו, היה עונה כי הוא רוצה ששמו יופיע על השער של העיתונים הגדולים. אחרי שנים ארוכות של הצלחה בעסקים, הגיע למסקנה שהגיע הזמן לקבל את ההכרה המגיעה לו. נכון, מדי פעם הצליחה אשת יחסי הציבור שלו לדחוף ידיעה קטנה על הפעילות העסקית שלו למדורים הכלכליים שאף אחד לא קורא, אבל זה לא מה שהוא ציפה לו כאשר חתם איתה על הסכם ההתקשרות העסקית. לצערו, בחוזה שלה לא פורטו היעדים אליהם ציפה להגיע, לכן לא יכול היה לבטל אותו או, מה שהיה עדיף מבחינתו, לקחת אותה לבית המשפט ולתבוע את כספו בחזרה. לא רק שהיא לא מספקת את הסחורה, עם כל חודש שעובר היא מעזה להציע כי יתרום עוד ועוד לטפילים האלה שמסתובבים חסרי מעש ברחובות, מצחינים, מסוממים, בטענה שהדבר יעזור לתדמית הציבורית שלו.
זה לא מה שהיה לו בראש כששכר את שירותיה של שילה. הוא רצה שהיא תעזור לו להתחכך בשועי עולם. הוא רצה שהקהילה העסקית תכיר בגאונות שלו. בעיני רוחו הוא ראה תמונה שלו עם הנשיא, פרסי הוקרה על תרומתו לעולם העסקים, ראיון עומק מפרגן בתכנית הבוקר של ג'נה לי. "אדווין תומפסון - איש השנה של הניו-יורק טיימס". בינתיים, האדם היחיד שמתקשר אליו הוא בארני, השוער בבניין שלו, שמודיע כי המונית תגיע בעוד מספר דקות.
הוא מודה לשוער וניגש לזרז את מארי, שיכולה להתלבט במשך שעות בין שרשרת הפנינים שהוא קנה לכבוד יום הנישואים העשרים וארבע שלהם ובין ענק היהלומים שקנה לה אחרי התקרית ההיא ביוון. הוא מביט בה, בוחנת את עצמה במראה, מסדרת פעם נוספת את האיפור, מבצעת את התיקונים הקטנים האלה שאף אחד לא ישים לב אליהם. היא לובשת חליפת חצאית אפורה ושחורה, מהסוג שהוא חשב פעם שרק נשים מבוגרות לובשות. אבל גם היא כבר לא צעירה כשהייתה. קשה להתעלם מהקמטים מסביב לעיניים ומהאפרוריות שפשטה בשערה ומהבשר המתדלדל שפעם היה מתוח כל כך. היו ימים שהוא חשב שהיא כבר לא מתאמצת, אבל מאז הבין, אחרי שחקר היטב את גופו במראה, שגם הוא כבר לא תאווה לעיניים כפי שנהג להאמין כשהיה צעיר יותר.
אדווין כבר לא זכר למה רצה כל כך לאכול במסעדה הזו. אפילו לא היה משהו מיוחד בתאריך של היום. סתם עוד יום רביעי סתמי של אמצע אוקטובר. הוא זוכר במעורפל שקרא משהו לגבי דונלד טראמפ, ושכבר למחרת דרש מהעוזר שלו שיזמין לו שולחן. בינתיים המונית בטח כבר למטה, ומארי ממשיכה להתמהמה מול המראה, כאילו שלמישהו אכפת בכלל מה היא לובשת ואם העגילים שלה מתאימים לנעליים, או מה שזה לא יהיה שהיא מנסה להשיג שם באינספור הניסיונות שלה. לא שזמנו של נהג המונית מזיז לו יותר מדי, אבל הוא מסוג האנשים שלא מוכנים שמישהו יחכה להם. מאז ומעולם הגיע בזמן לכל מקום, וכך גם דרש תמיד מהסובבים אותו. חוץ ממארי, שגם אם חייה היו תלויים בכך לא תצליח להגיע בזמן לשום מקום, ולפעמים נראה לו שאם היא מצליחה לעכב גם אותו, היא מסמנת לעצמה את היום כהצלחה.
כשהם נכנסים למונית הוא מביט בזעף לעבר המונה, שהצליח לצבור כמה דולרים בשעה שמארי לקחה את הזמן שלה. אבל הוא מחליט לא לתת לזה להרוס לו את הערב. יש להם עוד כמה שעות להעביר ביחד, והוא הבטיח לעצמו שלא יריב איתה היום, ולא חשוב מה יקרה.
המונית עושה את דרכה ברחבי מנהטן. מבעד לחלון הוא רואה את ההזנחה שמתחילה לנגוס בכל חלקה טובה. אשפה מתגלגלת ברחובות שפעם היו מטופחים, גרפיטי על הקירות, הומלסים בכל פינה, לעתים משפחות שלמות שנזרקו לרחוב ונשארו בו כדי לטמא את השכונות שראו ימים טובים יותר. אדווין לא ראה שום סיבה לרחם על אותם אנשים שנשברו בידי המערכת הכלכלית. זוהי דרכו של העולם. החזק שורד, החלש נכחד ורק כך הגזע משתבח עם השנים.
הם מגיעים למסעדה באיחור של עשרים דקות. נשימתו של אדווין כבדה עליו מהלחץ הנפשי הכרוך באיחור כל כך משמעותי. הוא יודע שהוא היחיד שמתייחס לאיחור הזה ברצינות שכזו, אבל בדמיונו הוא כבר רואה את המבט הנוזף שיקבל מבעלי המסעדה כשיראו את בני הזוג מגיעים. לא זה הרושם הראשוני שהוא רוצה להשאיר, לא משנה על מי, ומארי יודעת את זה, ולכן הוא מרגיש את כדור הזעם מצטבר לו בחזה, מאיים לגדול ולמלא את החלל ולנפח אותו עד שיתפוצץ.
המארחת הצעירה מובילה אותם לשולחן שלהם ושואלת אם ירצו להזמין משהו לשתות בזמן שהם מעיינים בתפריטים. אדווין מזמין כוס ברבן בלי קרח לעצמו וכוס יין אדום למארי. "תבחרי את היין" הוא אומר לבחורה הצעירה בעת שהוא מתפנה לבחון את המקום בו הושיבו אותם. רק אחרי שהוא מוודא שהשולחן שלהם לא עומד בצמוד למטבח או במעבר לחדרי השירותים הוא מרשה לעצמו להירגע בכיסא שלו וליהנות מהאווירה היוקרתית. מלצרית בלונדינית ניגשת אליהם עם התפריטים. משהו בה מעורר את היצר שלו. אולי אלה המדים שלה, שקצת מזכירים לו מדים של דיילת. בניגוד למארחת שקיבלה את פניהם, היא לא נראית כמישהי שעומדת להתמוטט בכל רגע בשל אנורקסיה מתקדמת. היא לא בדיוק שמנמנה, אבל מבנה הגוף שלה מזמין אותו יותר מכל אותן בחורות שדופות שמהדסות להן על רגליים בעובי של קיסמי שיניים. כשהיא מספרת להם על המנות המיוחדות של הערב הוא מנסה לקלוט את מבטה ללא הצלחה, מאבד את הריכוז, ומפספס מנה או שתיים מאלה שהקריאה במיומנות רבה כל כך מזיכרונה. הוא מבקש מהמלצרית עוד כמה דקות, וניגש לחקור ביתר מרץ את התפריט.
אשלי לא אוהבת את הדרך בה אדווין מביט בה. מאז שקייטלין הושיבה אותו ואת אשתו באחד מהשולחנות שלה, היא מרגישה איך העיניים שלו מטיילות על הגוף שלה ולא משאירות אפילו חלק אחד חבוי. היא מרגישה אותן חודרות מבעד לבגדים שלה, עושות בה כבשלהן, מפשיטות אותה, מכאיבות לה, פוגעות, פוצעות, צורבות, מכאיבות. אבל אם הדבר היה מתחיל ונגמר במבטים, אולי היה זה עדיין נסבל, אבל הפלירטוטים, שהופכים שקופים יותר ויותר עם כל משקה שהוא מזמין, הרמיזות, שהופכות מפורשות יותר ויותר, הנגיעות, שהופכות בוטות ומכוונות יותר ויותר, כל אלה מעמידים במבחן את כוח הסיבולת שלה.
זו לא הפעם הראשונה שהיא נאלצת להתמודד בעבודה עם אשמאי זקן וחרמן. הגברים העשירים האלה, שחושבים שכל העולם שייך להם ובטוחים שאם רק ינופפו בעושרם אל מול עיניה הצעירות יצליחו לכבוש אותה. אף פעם לא הייתה לה בעיה לחייך ולדחות אותם בנימוס, גם אם הדבר דרש ממנה לנצל את כל כישורי המשחק שלה, כשעמוק בפנים סערת הנפשות שגעשה בה יכלה להטביע ספינות ולהפוך ציים שלמים. הפעם זה שונה. משהו בדרך בה אדווין מחייך אליה מעלה בה זיכרונות שעדיף להם להישאר במצולות, זיכרונות שהיא עבדה קשה מאוד לדחוק מתודעתה. עם כל משקה שעבר תחת ידיו הפך החיוך הזה חייתי יותר, כמו חיוכו של צבוע, שיודע שבעוד רגע או שניים הטרף שלו יגיע לפינה ממנה אין לו לאן לברוח.
כל הזמן הזה אשתו יושבת מולו קפוצת שפתיים, רואה איך הוא מפלרטט עם המלצרית שהייתה יכולה להיות הבת שלו, ולא אומרת כלום. המבט על פניה עייף, מיואש. מי יודע כמה פעמים ראתה אותו מתנהג כך והעדיפה להפנות את ראשה לצד השני. להתעלם ממה שיכול אולי להכאיב לה. או שאולי כבר לא אכפת לה בכלל, והיא רק נותנת לזמן לחלוף עד שהמוות יפריד ביניהם וישחרר אותה מהקשר עם הגבר הזה, שבעליל אינה אוהבת.
השניים מסיימים לאכול את המנות העיקריות שלהם, ואשלי ניגשת לנקות את השולחן. אשתו של אדווין קמה להתרענן בשירותים, בעוד הוא מגניב פתק למלצרית הצעירה. היא פותחת את הפתק ורואה כתובת. למראה מבטה השואל, הוא מסביר לה, מושך את המילים כאדם ששתה משקה אחד יותר מדי, כי זו הכתובת של בית המלון בו הוא ישהה מאוחר יותר, לאחר שישלח את אשתו הביתה. בית המלון בו הוא רוצה שהיא תצטרף אליו. אשלי כובשת את הדחף למעוך את הפתק ולזרוק אותו על אדווין. היא נאבקת ברצון לסטור לו ולשפוך עליו את המשקה שלו. היא עושה מאמצים מיוחדים על מנת לעצור את דמעות העלבון שמאיימות לפרוץ מעיניה בעוד רגע, דבר שהופך קשה בהרבה כאשר הוא מציע לשלם לה עבור התענוג שבלהעביר אתו את הלילה. כשאשלי מסרבת ופונה ללכת, אדווין עוצר אותה ואומר לה שלא כדאי לה לאכזב אותו. את לא יודעת מי אני, הוא אומר לה, את לא רוצה לפגוש את הצד הלא נכון שלי, הוא אומר, את לא יודעת מה אני מסוגל לעשות, הוא מסביר לה, אני יכול למחוק אותך, להרוס אותך, לשבור אותך, לחסל אותך, הוא לוחש לתוך אוזנה, תוך כדי שידו מזדחלת במעלה רגלה, אוחזת בירכה, תופסת אותה, נוגעת, פוגעת, פוצעת.
היא משתחררת מהאחיזה שלו ובורחת לחדר ההלבשה, מרגישה את החיוך שלו מאחוריה, חודר לגופה, הורס אותה מבפנים. הדמעות פורצות מעיניה שנייה לפני שהיא מגיעה לאזור הבטוח שלה, הרחק מהשולחנות, מהמלצרים האחרים, מרוברט, מאדווין, מאשתו קפוצת השפתיים. היא לא זוכרת מתי הספיקה לפתוח את הארונית שלה, אבל לא עובר רגע והתיק שלה כבר בידיה. היא לא יודעת מה היא מתכננת לעשות, אבל היא יודעת שהמשקל שלו מעניק לה נחמה. רגע נוסף והיא כבר עומדת מאחורי אדווין, שולפת מהתיק את האקדח שריימונד נתן לה לפני כל כך הרבה שנים. אחיה לא תיאר לעצמו אף פעם שהיא באמת תשתמש בו. הוא רק היה אמור להחזיר לה את האומץ לצאת מהבית אחרי שננעלה בתוך עולמה הפנימי לתקופה ארוכה כל כך, אחרי כל מה שהם עשו לה.
היא מצמידה את האקדח לעורף של אדווין, נותנת לשנאה לבעבע בכל הנימים שלה, לאכול את שארית הפחד שעוד נותרה בה, וסוחטת את ההדק. הרעש לא מפתיע אותה, גם לא ההדף של הירייה. הדבר היחיד שמצליח להפתיע אותה הוא תחושת הסיפוק העמוקה שנלוותה לה. מארי מנסה לברוח, מבועתת. היא מסתבכת בכיסא שלה ונופלת, בעוד אשלי מתקרבת אליה ויורה בבטנה. מסביבה לקוחות בורחים לכל הכיוונים, האנדרלמוסיה מתרחשת הרחק מחוץ לה. היא הולכת לכיוון היציאה מהמסעדה, האקדח בידה. היא לא זוכרת שירתה ברוברט, גם לא בלקוח הגבוה שישב ליד הכניסה, אבל הנה הם, שוכבים על הרצפה. היא יוצאת החוצה אל הרחוב, לא שומעת את הצרחות, לא רואה את האנשים. היא מעיפה מבט אחרון בקו הרקיע של העיר שהיא אוהבת כל כך, העיר שהביאה לחורבנה, מכניסה את האקדח לפיה ולוחצת על ההדק.
חוקרי המשטרה שהופקדו על חקירת האירוע לא הצליחו להגיע למסקנות חד משמעיות לגבי המניע שהוביל בחורה צעירה לרצוח בדם קר ארבעה אנשים ולהתאבד. משיחות שניהלו עם מעט האנשים שהכירו אותה, עלתה תמונה של בחורה שקטה ומופנמת, שכפי הנראה טראומה בעברה העבירה אותה על דעתה.
אבל זה לא מה שחשבו עורכי העיתונים, שהכתירו אותה כ"רוצחת העשירים ממנהטן". משמרות המחאה השונות מיהרו לאמץ את דמותה של הצעירה כסמל למאבק בשלטון ההון, ולא עבר זמן רב עד שהשם אשלי דייוויס עיטר את קירות מנהטן. כתובות אלה הגיעו מהר מאוד גם לערים אחרות בעולם, וכשהגיע הרצח הבא, אף אחד כבר לא היה מופתע. המהפכה האמתית לא החלה עדיין, לכך נדרשו עוד כמה שנים, אבל הזרע הרעיוני שנטמן בעקבות המעשה שלה היה חזק מכל שלשלאות מעשה ידי אדם.