מזל
"אני לא יכולה יותר!".
אסנת הרימה את מבטה מהעיתון וראתה את גליה עומדת מולה. 'היא צריכה להסתפר' חשבה לעצמה. "מה קרה?" שאלה. "אני לא יכולה יותר", חזרה גליה ואמרה. אסנת גלגלה את המשפט במוחה מספר פעמים וניסתה להבין למה היא מתכוונת. "את צריכה להסתפר", אמרה. "אל תנסי לשנות את הנושא. אני לא יכולה יותר, הוא משגע אותי". אז זה העניין. "מה את רוצה שאני אעשה?" הגיבה. "לא יודעת. את הבאת אותו, את תשתיקי אותו". אסנת המשיכה לשבת על הספה והביטה בגליה. היא לבשה את הסוודר האדום, למרות שהיה יום די חמים. היא אף פעם לא הצליחה באמת להתרגל למזג האוויר הירושלמי. "עוד כמה שניות הוא יפסיק בכל מקרה" אמרה. גליה התיישבה על הספה לצד אסנת וחלצה את נעליה. היא תופפה על הספה באצבעותיה והדליקה עוד סיגריה. אסנת מזמן לא ראתה אותה כל כך עצבנית. לפחות לא בגללו. הנביחות פסקו ולאקי נכנס לחדר. "לאקי! בוא!" אמרה גליה בתקיפות. לאקי הסתכל עליה בעיני הכפתור החומות והעצובות שלו ונשאר לעמוד במקומו. כנראה שהבין שעשה משהו רע, או שהוא עומד לחטוף.
אסנת מצאה את לאקי לפני חמש שנים. ליתר דיוק, לאקי מצא אותה. באותה תקופה היא עוד עבדה בבית הקפה הזה במרכז העיר שהספיק להיסגר ולהפוך לחנות צעצועים. היא סיימה מאוחר את המשמרת והלכה לשתות משהו עם אסי ונועה מהעבודה. זה היה אחד מהימים הנוראיים האלה שנדמה כאילו מישהו שם למעלה צוחק עליך. המשמרת התחילה בזה ששפכה על עצמה קפה רותח, המשיכה בזוג שברחו בלי לשלם ונגמרה באיזה אידיוט שרמז לה משהו בקשר למשקל שלה. רמז.. אם למשפט כמו 'אם רק תורידי איזה קילו או שניים, אולי יהיה לך סיכוי אצלי' אפשר לקרוא רמז. בשלב הזה היא כבר נכנסה לבכות בשירותים ולא יצאה עד שאסי הבטיח לה שהוא סילק את החצוף הזה מהמקום ושהוא מזמין אותה לבירה.
אחרי שלוש בירות ועוד כמה דמעות התחילה ללכת הביתה. איפשהו בדרך, לאקי התחיל לעקוב אחריה. הוא היה חמוד וקטן ומלוכלך. זאת היתה אהבה ממבט ראשון. היא לקחה אותו הביתה והציגה אותו בפני גליה. "תכירי את השותף החדש שלנו". גליה התלהבה קצת פחות. "אני מקווה שהוא מתכוון להשתתף בשכר דירה". אבל גם היא נשבתה בקסמו די מהר. רק הנביחות המשיכו להפריע לה.
לאקי היה אחד הכלבים הכי שקטים ביקום. הוא היה יכול להופיע לידך בלי ששמעת אותו מתקרב, כמו חתול שמתגנב לעבר יונה. לפעמים אנשים חשבו שהוא אילם, אבל זה רק בגלל שהם לא פגשו אותו בשישי בערב.
גליה ואסנת גרו בלב שכונת נחלאות. שכונה עם צביון ציבורי מדהים. גרים שם דתיים לצד חילונים גמורים, יש שם בתי כנסת ישנים לצד בתי קפה טרנדיים. יש שם גינות ציבוריות קטנות ופסטורליות, ויש שם צופר שמודיע על כניסת השבת.
לאקי אהב מאד לשבת עם אסנת בבתי קפה ועם גליה בגינות. הוא נהג לתת ולקבל יחס אוהב מכל האנשים שפגש, גם האלכוהוליסטים שפקדו באופן קבוע את הגינה הקטנה שליד בית הכנסת הקרוב. אבל עם הצופר היתה לו מערכת יחסים מיוחדת.
כמה שהוא שנא את הצופר הזה. כל יום שישי הוא קידם את השבת בנביחות היסטריות. מהרגע שהצופר התחיל ליילל התחיל גם הוא. לשומע מהצד זה היה נשמע כאילו משהו נורא קורה בחצר של גליה ואסנת. היתה אפילו פעם (או אולי פעמיים) שהשכנים הזמינו משטרה כי חששו שמישהו מתעלל בכלב המסכן.
אסנת חשבה שזה יעבור לו עם הזמן. היא היתה בטוחה שהוא יתרגל לצפירה וימשיך להיות היצור המתוק והשקט שהוא גם בימי שישי, אבל ככל שעבר הזמן זה רק החמיר. לאקי כבר לא היה גור קטן ומסכן אלא לברדור בוגר ובריא. הנביחות והיללות שלו כבר לא היו נביחות קטנות וצפצפניות אלא שאגות מפחידות וקולניות. מה גם שכשנכנס לטירוף חושים בגלל הצפירה, אי אפשר היה להשתלט על היצור החזק הזה, ואסנת נאלצה לסגור אותו בחצר כל יום שישי כדי שלא יהרוס את הבית.
הטלפון צלצל. אסנת זינקה מהספה וענתה עוד לפני הצלצול השלישי. זה היה יאיר, השכן מהדירה ליד. כל שבוע הוא היה מתקשר, כבר שנתיים וחצי. מהרגע שעבר לגור לידן. בהתחלה הוא היה מבקש בנימוס שינסו להשתיק את הכלב. עם הזמן הנימוס נעלם, ולאחרונה הוא כבר גלש לקללות ואיומים. "אם עוד פעם אחת אני שומע את הכלב המחורבן הזה, אני הורג אותו!!" צעק מן העבר השני של הקו. "אני ממש מתנצלת", אמרה אסנת "אבל אין שום דבר שאני יכולה לעשות". "כדאי שתמצאי מה לעשות או שתיפטרי ממנו, כי אם לא, אני כבר אטפל בזה, ותאמיני לי שזה לא יהיה נעים". גליה חטפה את השפופרת מידה של אסנת. "תשמע יאיר, אני מבינה אותך. גם אותי הוא משגע. תהיה סבלני איתנו עוד קצת, כי נראה לי שיש לי רעיון איך לחנך אותו שלא ינבח יותר". היא ניתקה את השיחה בלי לחכות לתגובה ופנתה אל אסנת. "נשבר לי ממנו", אמרה "משניהם. אני הולכת לעשות לכלב הזה סדרת חינוך שהוא לא ידע מה נפל עליו".
השבת עברה על כולם בנעימים וביום ראשון גליה חזרה הביתה עם טייפ מנהלים משוכלל שלקחה מהמשרד. "למה את צריכה את זה?", שאלה אותה אסנת. "סדרת חינוך", ענתה ולא הוסיפה. אסנת הכירה את גליה כבר שמונה שנים. היא ידעה שאין טעם לנסות לדבר איתה עכשיו, אז היא עזבה אותה לנפשה.
ביום שישי, קצת לפני כניסת השבת גליה יצאה מהבית. "כבר חוזרת", צעקה מהדלת ופרחה לה. הצפירה החלה ולאקי השתולל כהרגלו. דמיינו הכלאה של אמבולנס עם תן, תוסיפו שאגות של מפלצת מהמעמקים ועדיין לא תצליחו להתקרב לצליל המחריד שנשמע מהחצר. כשהטלפון צלצל, אסנת אפילו לא טרחה לענות. היא איבדה את הסבלנות ופחדה שתגיב בחריפות לתלונותיו של יאיר.