יאפים עם ג'יפים

אני לוקח את הכלב לטייל בעוד יום חורפי. אין מה לעשות, הוא צריך לטייל ואני צריך להתלוות אליו. שנינו לא נהנים, כי יורד גשם וקר ורטוב ואני מצונן והוא לא לובש מעיל ויורד גשם אמרתי כבר? כבר כמעט סיימנו את הסיבוב ההכרחי ובקרוב נחזור לבית החם והיבש שלנו. נשאר לנו רק לצלוח את הגדה המזרחית של נהר אלנבי פינת נחל גרוזנברג, ובתקווה שנצליח למצוא איזה בול עץ שיוכל לשמש כגשר מעל פלג נחלת בנימין, נוכל להגיע הביתה בלי אבדות בנפש ולהציל איזה גרב או שתיים.

אנחנו מבצעים הכל ביעילות מבצעית של יחידה מובחרת וכמעט מגיעים כשפתאום אנחנו נתקלים במהמורה לא צפויה. אי שם באמצע המדרכה חונה לו בנונשלנטיות ג'יפ שחור וחוסם את כל המעבר.

אני מסתכל על הג'יפ בתדהמה מעורבת במשטמה ומעלה תהיה או שתיים לגבי הנהג ומקצועה של אימו ומתקרב לרכב בחשש. מצד אחד, אין איך לעקוף אותו בלי לרדת מהמדרכה לכביש. מצד שני, הכביש מזכיר כרגע את נהר הגנגס, אם כי קצת יותר מזוהם. אני לא מתכוון לשקוע ברפש בגלל נהג שחושב שבגלל שיש לו ג'יפ אז הוא יכול לעלות על המדרכה כאילו היתה דיונה בדרום.

בראש רצות לי תמונות מהסרט פלאטון. תותחים רועמים, פצצות תבערה מושלכות מבניינים, יריות ממסוקים. אני כבר מדמיין את עצמי צבוע בצבעי הסוואה, שוחה בתוך הרפש עם סכין קומנדו מוחזקת היטב בין השיניים. מתקרב אט אט אל המטרה שלא יודעת מה מצפה לה, וברגע האמת שולף את הסכין ותוקע אותה עמוק בתוך הצמיג.

אבל זה בחיים לא יקרה. אני לא יכול לעשות דבר כזה. אני אפילו לא יכול לסובב לו קצת את המראות. אין לי לב לעשות דברים כאלה. אולי הג'יפ שייך לסבא חביב שקנה אותו בכל החסכונות שלו רק כדי שלעת זיקנה יוכל לבקר את ביתו בקלות, ועכשיו נאלץ לחנות על המדרכה כדי שיוכל להיכנס מהר לחדר המדרגות בגלל השיגרון שהוא סובל ממנו. אולי הרכב מוקם כאן לצורך מחאה תיאטרלית לגיטימית כנגד הפקעת השטחים הציבוריים במדינה על ידי בעלי ההון. או שאולי, ובינינו זאת האפשרות הכי הגיונית, הג'יפ הזה שייך לטיפוס לא נעים, שברגע שיראה שאני נוגע בבייבי שלו יכיר לי מקרוב את המחלקה האורטופדית של בית החולים איכילוב.

אז אני מבליג ומנסה להידחס לרווח הקטן שנותר לי בין הבניין לרכב הענק, ותוך כדי מנסה להבין למה אנשים צריכים ג'יפ כדי להגיע מהרצליה מתל אביב. אני מנסה להימנע מהנחות חסרות בסיס אך מוצדקות מיסודן על הפיצוי הפסיכולוגי והפיזיולוגי שהרכב מקנה לבעליו כשפתאום אני קולט שאני בעצם מרחם על הג'יפ.

הרי אם תחשבו על זה, מדובר כאן בחיית בר שהוכרחה לחיות בעיר. במקום המרחבים הפתוחים והבוץ שהיא זקוקה להם, החיה המסכנה נאלצת להסתפק בסמטאות אפלות ואספלט. אם תסתכלו טוב טוב על הג'יפ הבא שתפגשו, אולי גם אתם תצליחו לראות את זה. את העצב בעיניים שהחיים בשבי השאירו.

ועוד משהו קטן שאני חייב להגיד לנהג הנחמד. אולי אם לא היית קונה ג'יפ כל כך גדול, אולי היה לך קצת יותר קל למצוא חנייה ולא היית גורם לי להיכנס לשלולית שלא היתה מביישת את תעלת פנמה.

אז אם גם לכם יש ג'יפ שלא פגש חול מימיו, עשו לו טובה והורידו את האפליקציה הבאה, שתוכל לשלוח אתכם לאתרים מצויינים בהם תוכלו להשתמש בכל התכונות הנפלאות של הרכב שלכם. תאמינו לי, הוא יודה לכם.

אני בינתיים אמשיך לנהוג במיני מיינור.

< לפוסט הקודם - רכבת לילה לפריז לפוסט הבא - רשימת המתנה >