תמונה משפחתית
אף פעם לא אהבתי אירועים משפחתיים. יש משהו במינגלינג בזעיר אנפין הזה שלא עושה לי טוב.
אני לא יודע אם זה בגלל שאני נאלץ לנהל שיחות באורך הגלות עם בן דוד מדרגה חמישית של סבא שלי על מצב היציאות שלו, או בגלל הדודות של אמא שלי שמתעקשות להגיד לי כל פעם כמה גדלתי ושפעם אחרונה שהן ראו אותי הייתי כזה קטן, כשאני זוכר בוודאות שהפעם האחרונה שהן ראו אותי הייתה לפני שנה וחצי, ואני לא חושב שגדלתי יותר מדי מגיל שלושים ואחת. או שאולי זה בגלל דוד שלי שלא מפסיק להזכיר את הפעם ההיא, כשהייתי בן שש או שבע ורבתי עם הבת שלו. בינתיים עבר חצי יובל והבת שלי כבר יותר גדולה מהגיל המדובר, אבל הוא עדיין שם, צוחק מהאנקדוטה הלא ברורה.
או שאולי זה בגלל האנקדוטות האחרות שאני צריך לשמוע שוב בכל מפגש משפחתי. יש איזה משהו במפגשים האלה שקורים אחת לכמה שנים שגורם לקרובי משפחה לשכוח שהם כבר סיפרו לי שלושים פעמים על הציפורן החודרנית ועל היום האחרון שלהם במילואים ועל הכלב שלהם ועל הילדים ועל אלפי דברים אחרים, שביננו, לא כל כך מעניינים אותי. בלי להעליב, אני בטוח שהדברים שאני מספר משעממים באותה מידה.
או שאולי אני לא אוהב מפגשים כאלה כי הם קורים בעיקר בלוויות. יש אנשים מהמשפחה שכשהם מתקשרים אליך אתה יכול לדעת שמישהו הלך. גם אם יום אחד הם יתקשרו אליך סתם כדי לבדוק אם יש לך את הטלפון של דודה בתיה מירוחם, אתה עונה לטלפון בחשש ומתחיל לתכנן את הנסיעה לבית העלמין.
או שאולי אני לא אוהב מפגשים משפחתיים כי הם קורים לא מעט בחתונות. אין לי משהו אישי נגד חתונות. אפילו התחתנתי פעם אחת, ומתישהו אעשה את זה שוב. הבעיה היא בחתונות של אחרים. יותר נכון, הבעיה היא בצ'קים בחתונות של אחרים. וגרוע מכך, צ'קים בחתונות משפחתיות. כי זה לא באמת משנה אם פגשתי אי פעם את הבת של דוד נחום ממגדל העמק, או אם בכלל פגשתי אי פעם את דוד נחום ממגדל העמק, או אם בכלל ידעתי שיש לי דוד נחום שבחר לגור במגדל העמק, עדיין מצפים ממני לתת צ'ק מכובד בחתונה. כמה מכובד? יותר ממה שהייתי נותן אם הייתי מכיר מראש את דוד נחום ממגדל העמק ויודע שיש לו נטייה לצבוט לחיים של אחיינים גם אם הם עברו מזמן את גיל שלושים.
ואחרי הצ'ק המופרז מגיע השלב המזעזע של המוזיקה והאוכל וגולת הכותרת, תמונה משפחתית עם החתן והכלה שיסתכלו יום אחד בתמונות ולא יבינו מי אלה לעזאזל האנשים האלה עם הלחיים האדומות שהסתננו להם לחתונה.
כדי להימנע מזה אני משתדל תמיד לעמוד באחד הצדדים הקיצוניים של התמונה המשפחתית. הרי לא משנה כמה הצלם ינסה וישתדל, תמיד יעלם מישהו מהתמונה. ככה זה כשמנסים לדחוס ארבעים ושלושה אנשים לתמונה אחת. איכשהו יוצא שבדרך כלל מצולמות רק היד הימנית שלי וחצי אוזן.
אז אם אתם מתעקשים בכל זאת לצלם יותר מדי אנשים בתמונה אחת, אולי תוכלו להיעזר באפליקציה הבאה, שהופכת את הסלולרי שלכם למצלמה פנורמית שיכולה להפיק את המיטב מכל אירוע משפחתי.
