דרכון זר

כמו כולם, גם אני גדלתי על סרטים אמריקאים. היינו הולכים כל החברה לקולנוע סמדר, קונים כוס ענקית של פופקורן ושוקעים לתוך הכורסאות למשך שעה וחצי של הנאה. בימים ההם, למי שלא זוכר, סרט קולנוע היה באורך של שעה וחצי, והיתה הפסקה באמצע הסרט כדי שנוכל להתאוורר ולקנות עוד קולה במחיר מופקע מהדוכן.

אלה היו שנות התשעים העליזות, והז'אנר הפופולארי בקולנוע ההוליוודי היה קומדיות מטופשות וקצביות שהושפעו לא מעט מהעלייה המטאורית של Mtv. כל מיני סרטים אה-לה-'קלולס' ו'סינגלס' וחבר מרעיהם. סרטים שהיו חצי קליפ, חצי הטפת מוסר ורבע סיפור חסר כל מעוף, אבל אנחנו נהננו מכל רגע.

אבל זה היה ברור שנהנה. היינו בני תשחורת שטופי הורמונים מטופשים בעצמנו, כך שהרגשנו שהסרטים האלה נוצרו במיוחד בשבילנו ועלינו. נכון, הנופים של ישראל לא מזכירים בכלל את הקליפורניה, ואת המרחק מירושלים לסיאטל קצת קשה לגמוע במכונית אדומה עם גג נפתח, שלא לדבר על זה שלבד מאשר על המסך, לא ראינו מימינו מכוניות כאלה.

אבל זה לא הפריע לנו, כי הסרטים האלה באמת נועדו לנו. הם נכתבו, והופקו, וצולמו במיוחד כדי שאנחנו נוציא את מיטב כספנו וכספם של הורינו על עוד שעה וחצי של 'עולמו של ווין' ו'אמריקן פאי'. לנו לא שינתה באמת האיכות של הבדיחות. העיקר הקצב. שיהיה מהיר, שיהיה מעניין ושיהיה נמוך.

היינו בדיוק בגיל הביניים הזה שאתה חושב שאתה מתוחכם, אבל הבדיחה הכי מצחיקה בעולם מבחינתך קשורה לרעשי נפיחות למיניהם.

אז, כן, הרגשנו קרובים לסרטים האלה ונהננו מהם מאוד. רק דבר אחד תמיד הפריע לי.

בכל הסרטים האלה יש בשלב כלשהו מין מונטאג' של הגיבורים באיזה יום או תקופה כיפית בחיים. רואים אותם בלונה פארק, או בקניון, מחליקים על הקרח, נוסעים במכונית פתוחה ונותנים לשיער להתנופף ברוח, אוכלים גלידה, אוכלים פיצה, משחקים דמקה, צוחקים ביחד בפארק, מחזיקים ידיים, שומעים מוזיקה, ותמיד בשלב כלשהו נכנסים לדוכן של תמונות פספורט ועושים פרצופים למצלמה.

אני לא יודע מה איתכם, אבל אני לא נתקלתי בדוכן כזה מימי.

אני יודע שיש כזה בנתב"ג, ושמעתי מישהו מספר בהתרגשות שהוא ראה אחד בנתניה, אבל אצלנו בקניון לא היה אפילו דוכן אחד לצילום עצמי.

מה אומר לכם. בסופו של כל סרט כזה יצאתי עם תחושה של חסך. הרגשתי שאני מפספס משהו חשוב. משהו שבלעדיו החיים שלי לא שלמים. ניסיתי אפילו ללכת פעם לצלם של תמונות פספורט ולעשות פרצופים למצלמה, אבל הרגשתי מטופש והוא העיף אותי מהחנות, כך שנשארתי עם התחושה הזאת עוד הרבה שנים.

אז אם גם אתם רציתם מאז ומעולם להצטלם באחת מהמכונות האלה ולא היה לכם עודף מחמישים, האפליקציה הבאה נועדה במיוחד בשבילכם.

אני אמשיך בינתיים לראות את 'טפשים בלי הפסקה'.

< לפוסט הקודם - עדשה סלולרית לפוסט הבא - ראש מחק >