צב השעה

אני זוכר את הפעם הראשונה שלי בלונדון. הייתי בן שלוש-עשרה והגעתי לעיר הקרירה עם ההורים שלי כחלק מטיול בר מצווה שהתחיל אי שם בפריס. אין ספק שהביקור בלונדון היה מעין חווייה מתקנת. אחרי חוסר הנימוס ושנאת הזרים הצרפתיים כל כך, להגיע לעיר שבה האדיבות והדייקנות הם ערכים עליונים, אפשר להגיד שהביקור הזה החזיר לי את האמון המוטעה מייסודו במין האנושי.

יש לא מעט דברים מרשימים בלונדון. הביג בן, ארמון בקינגהם, הייד פארק, מוזיאון השעווה, מוזיאון האימה, גשר מצודת לונדון, המוזיאון הבריטי, כיכר טרפלגר, שוק קמדן, משמר המלכה. לא חסר מה לראות ולחוות בעיר הזאת.

אבל דבר אחד הרשים אותי יותר מהכל- הרכבת התחתית.

בתור ילד ישראלי שרגיל לנסוע יום יום בקו ארבע לבית הספר, נדהמתי מהאפשרויות שהרכבת התחתית פתחה בפני. לא הצלחתי להבין איך אפשר לדחוס מערכת תחבורה כיאוטית לכאורה למעמקי האדמה ובאופן בלתי הגיוני להפוך אותה לפשוטה כל כך להבנה.

אחרי שעבר הלם התרבות הראשוני, התחלתי ליהנות מהנסיעה. עליתי על רכבת אחת, החלפתי לשנייה, לשלישית, חזרתי לראשונה, וכל זה בדייקנות בריטית טיפוסית. הרי מאז ומעולם היה ידוע שאפשר לכוון שעונים לפי הרכבת הבריטית.

מאז עברו איזה יום או יומיים, אבל עד היום, כשאני חושב על לונדון קופצת לראש שלי תמונה של איש עסקים בריטי, מין שילוב של חבר פרלמנט וג'נטלמן ויקטוריאני, עומד ליד פסי הרכבת ומחכה שהיא תגיע כדי שהוא יוכל למתוח את הקפיץ של שעון הכיס שלו תוך שהוא סמוך ובטוח שמעתה לא יאחר לעולם.

אמנם ישראל היתה בעברה קולוניה בריטית, וכשעזבו חזרה מעבר לים השאירו לנו את הביורוקרטיה המסורבלת ואת רחוב אלנבי, אבל את הדייקנות ארזו לבד במזוודה, ולא, אף אחד לא נתן להם משהו להעביר.

אם הרכבת הבריטית משולה לאותו ג'נטלמן ויקטוריאני אזי אצלנו בלבנט, המקבילה המתאימה היא מוכר קרטיבים בחוף הים שעומד באותו מקום כבר קרוב לארבעים דקות וצועק "אני הולך, אני הולך".

אבל אל תהיו קשים כל כך עם הרכבת שלנו. היא משתדלת. היא עובדת על זה. יש לה אפילו לוח זמנים מסודר שהיא מנסה לעמוד בו, ועכשיו גם יש לה אפליקציה משלה. תנו לה צ'אנס, אני אומר, היא ממש מנסה.

< לפוסט הקודם - פחד עד מוות לפוסט הבא - אורות הכרך >