פחד עד מוות

מאז שאני זוכר את עצמי סיפרו סיפורי גבורה על על מלחמות ישראל. תמיד היינו מעטים מול רבים, קטנים מול גדולים, חלשים מול חזקים, יפי תואר ובלורית בעלי אותו חיתוך דיבור מה יש לומר שנלחמים על אדמתם מולדתם כדי לשמר את הארץ לדורות הבאים.

את הפאתוס הזה המשכתי לשמוע מכל הכיוונים במהלך השנים. בגן לימדו אותנו על דוד וגוליית. איך דוד, הנער הג'ינג'י הכניע את הענק האימתני באבחה אחת וסתם את הגולל על מאבקי השליטה בארץ כנען. אחר הגיעו בר כוכבא, יהודה המכבי ונתן שרנסקי, כל אחד מהם מתמודד עם איום גדול מקודמו, אבל באומץ לב שלא היה מבייש את דייויד הסלהוף ב'אביר על גלגלים' האלמותית.

כשהגעתי לבית הספר היסודי למדתי על מלחמת ששת הימים. איך הצליח הצבא שלנו לנצח את כל המעצמות שסובבות אותנו בשישה ימים פשוטים. בתור ירושלמי יכולתי לראות במו עיני את העיר העתיקה ולהבין את גודל הניצחון.

ואז הגיעה מלחמת המפרץ. מלחמה שלא הסתדרה טוב עם כל מה שלימדו אותי עד אותו יום. לוחמה ביולוגית/כימית/אטומית, לא מתקשרת טוב עם הפאתוס הידוע. עוד משהו שלא הסתדר עם הפאתוס, הוא העובדה שאני פחדן. כל פעם ששמעתי את אברי גלעד מלחשש 'נחש צפע' נכנסתי ללחץ היסטרי אפילו שהיינו באזור ג', שלאלה מכם שזוכרים, היה רחוק מאזור א', ואפילו לא קרוב לאזור ה'.

היום אני גר בתל אביב ויש לי תו חניה של אזור 4. כל העניין המלחמתי של נערותי הרחק מאחורי, אבל אם אתם חושבים שעם השנים, ועם התעבות הקול ועם צמיחת השערות על החזה קיבלתי קצת אומץ, אתם טועים בגדול.

פחדן נשאר פחדן נשאר פחדן.

העולם שאנחנו חיים בו יכול להיות מאוד מפחיד כשחושבים על זה. וזה עוד לפני שאנחנו חושבים על כל היצורים המרושעים ששוכנים להם בכל מקום ורק מחכים לקחת אתכם אל האופל. גם אם מתעלמים מאחוזי הפשיעה בעולם, אי אפשר להישאר אדישים למלחמות שיכולות לפרוץ בכל מקום אליו מגיעים יותר משלושה אנשים בו זמנית, בעיקר אם הם מחזיקים במקרה דרכונים בצבעים שונים.

אז כן, גם היום, אם אני שומע צפירה עולה ויורדת, אני מעדיף להיות במקום אחר. אם אפשר על חוף בתולי שמעולם לא דרכה בו רגל אנושית. אין לי בעיה אם יש שם חיות טורפות. איתם אני כבר אסתדר.

אז אם בכל זאת שמעתם אזעקה ואתם אי שם, אולי כדאי שתורידו את האפליקציה הבאה, שתכוון אתכם למקלט הקרוב. אני בינתיים בונה מלונה מקש לאריה המחמד שלי.

< לפוסט הקודם - שלח לי מלאך לפוסט הבא - צב השעה >