העיר שפורקה לה

אני גדלתי בירושלים. זה שאני לא גר בעיר הקודש כבר קרוב לעשר שנים לא משנה, עמוק בפנים אני תמיד אשאר ירושלמי גאה. אני זוכר את הילדות שלי בקטמון. איך היינו משחקים בעג'ואים בחצר. עושים קולולוש עם עלים שמצאנו. אחרי שהיינו מתעייפים, היינו מתווכחים בינינו מי יעשה למי אבו-יויו עד למכולת, שם היינו קונים סוכריות. חברים שלי היו קונים במבליק. אני הייתי יותר בקטע של ביצי הפתעה.

לפעמים היינו מוצאים אורי כדורי ועוקבים אחריו עד שהיה נעלם לנו בין החריצים של העצים, וכשהיינו מתחילים להיות רעבים, היינו מלקטים פיניונס ושוברים את הקליפה שלהם עם איזה אבן. היה לנו איזה אחד בשכונה, חתיכת זיגי כזה, עם המכנסיים משוכות למעלה ומשקפיים עם תחתיות של ערק כבר בכיתה ג'. אוי, כמה שהיינו מתעווזים עליו. אני זוכר איזה פעם אחת ששיחקנו כדורגל. קראנו לו שיפריק, ואז פילחנו לו את הצורה.

כשגדלנו היינו יורדים לעיר. קובעים עם חברים בטליתא-קומי, ליד המשביר ואז הולכים בחבורה לכיכר ציון. לפעמים היינו קונים בדרך משהו לאכול. אני הייתי תמיד בעד 'מלך הפלאפל', אצלו הפלאפל באשתנור היה הכי מטונף, אבל גם הכי זול. אחרי האוכל היינו קופצים להסתובב בחתולות. החיים היו פשוטים וכך גם היה להסתובב בירושלים. ידעת מאיפה אתה מגיע ולאן אתה הולך.

אבל לא עוד.

מאז עברו להן שנה ועוד שנתיים ועוד כמה, ומשהו קרה לעיר. פיזית. בשנים האחרונות שינו את הדרכים, הכבישים הפכו מסובכים יותר משהיו, הרכבת הקלה יצרה עוד כמה שינויים, עד שהגענו למצב שבו גם לירושלמים ותיקים שלא יצאו מגבולות שער הגיא בואכה גן סאקר אין מושג איך להגיע מנקודה א' לנקודה ב'. במקרים כאלה אפילו ג'יפיאס לא יועיל, כי השינויים בכבישים הם כל כך יומיומיים, שאין אף עדכון תוכנה שמצליח לעקוב אחריהם.

אז אם בא לכם לשחק אבן ג'וק בגבעת התחמושת, ההמלצה שלי היא לוותר על הרכב הפרטי, ולהשתמש באפליקציה הבאה. היא תחסוך לכם הרבה עגמת נפש, ומי יודע, אולי אפילו יישאר לכם זמן לקובה אצל עזורה.

< לפוסט הקודם - חפש את המטמון לפוסט הבא - שלח לי מלאך >