קח תרמיל

כשלמדתי בתיכון היה לי מורה לשל"ח. היו לו זקן אפור מדובלל, משקפיים וכיפה סרוגה. הוא לבש תמיד חולצה מכופתרת עם משבצות קטנות, ג'ינס וסנדלים תנ"כיות. בחורף הוא הוסיף למלתחה סוודר חום ומעיל פוך כחול.

את כל הזמן שהוא חסך על קניית בגדים חדשים ומדידות מול המראה, הוא ניצל היטב כדי להתעלל בנו, התלמידים, בכל מיני צעדות חסרות תוחלת לכל מיני ואדיות ומערות בהרי ירושלים והסביבה, במדבר יהודה, ובכל מקום אחר שיש בו יותר מדי קוצים שנועדו רק כדי להיתקע לכם בברכיים או אבנים קטנות כאלה שנכנסות לנעל ואיכשהו יורדות כל הדרך עד שהן נתקעות בין האצבעות.

דמיינו את הסיטואציה. חבורה של תיכוניסטים עירוניים עם נעלי דוקטור מרטנ'ס, ג'ינס קרוע, חולצת פלנל ושיער ארוך (כן, כן, אלה היו שנות התשעים הארורות), יורדים מהאוטובוס באמצע שומקום וצריכים להתחיל ללכת מרחקים עצומים ולשמוע סיפורי גבורה על מישהו שעשה משהו באיפושהו. עזבו, אני לא זוכר מה בדיוק הוא סיפר לנו שם.

אם להודות באמת, לא במקרה אין לי מושג מה קרה בכל אותם מקומות. הדברים היחידים ששמעתי באותם טיולים היו זעקות השבר של קורט קוביין באוזניות של הדיסקמן (שנות התשעים הארורות), והדבר היחיד שחשבתי עליו היה נתיב הבריחה.

בימים ההם הרגשתי כמו מייקל סקולפילד בעוד פרק ארוך ומתיש של 'נמלטים'. בוחן כל דרך אפשרית להסתלק בלי להשאיר עקבות. מחפש את נקודות התורפה של המסלול שאנחנו עוברים ומנסה לשנן את את הדרך חזרה למקרה שאצליח להימלט בעור שיני.

לא שהיה איזשהו סיכוי שזה יקרה. יאמר לזכותו של המורה שלנו לשל"ח- אין ספק שהוא ידע נפש בהמתו. הוא ידע שלא משנה כמה נקטר ונתלונן על תנאי השטח הקשים, אנחנו לא הולכים לשום מקום. הרי מה יכולנו לעשות, עירונים שכמותנו, בשטח הפתוח. ידענו, והוא ידע שידענו, שלא נשרוד שם שנייה בלי השגחה צמודה של מורה דרך, גשש וחובש, וכך נאלצנו לכתת רגלינו עד הסוף המר בשבילי עפר, בבוץ ודרך כל מיני שיחים שללא ספק היה מועיל להם איזה גיזום טוב.

אם רק היתה לי האפליקציה הזאת באותם ימים, הייתי יכול לשחרר את עצמי מכל אותם סיורים ללא חשש משמעותי שאמצא את עצמי בשדה מוקשים שנשכח מימי הקרב על המתלה.

< לפוסט הקודם - שעת השין לפוסט הבא - כי האדם... >