אצל הדודה והדוד
זהו. זה שוב קורה ואין שום דרך להתחמק מזה. גרגירי החול האחרונים כבר נשפכים אל תחתית השעון, הצללים האחרונים נעלמים בערפילי חצות והזמן קצר והולך. תיק תק תיק תק תיק תק. לא, זו לא המטוטלת של האורלוגין הביולוגי שלכם שאתם שומעים. זוהי תקופת החגים שמתקרבת מרגע לרגע ולא מתכננת לקחת שבויים.
מזג האוויר כבר מתחיל להרגיש את זה בעצמו ונהיה אפור מיום ליום. השמש מואסת בעצמה בשעות מוקדמות יותר ובורחת למדינות נטולות גפילטע בשעות מוקדמות יותר של היום. הציפורים מתחילות את הנדידה שלהן לא בגלל שהן רוצות להגיע לארצות חמות יותר כמו שסיפרו לכם כשהייתם קטנים, אלא בורחות על נפשן מאימת ראש הדג. אבל לכם אין ברירה. הרמתם כוסית במקום העבודה לכבוד השנה החדשה וקיבלתם תלושים לחג, כעת לא נותר לכם אלא לקנות מתנה לחג לאחיינים, לאפסן את הכבוד העצמי בבוידעם ולנסוע לארוחת החג אצל הדודה מקריית מלאכי.
כאילו שלא מספיקה לכם הנסיעה המייגעת, אתם צריכים להגיע לבית של הדודים שלא ראיתם מאז הבר מצווה של הבן של שמעון שבינתיים השתחרר מהצבא ולספוג בשקט את ההערות הלכאורה-תמימות-אבל-בעצם-מלאות-ביקורת רק בגלל שמשום מה בחברה מתוקנת לא מקובל לשפוך סיר של חריימה על המארחים.
"אז נו," אתם שומעים בפעם השישית באותו ערב, "מה עם חתונה/ילד/עוד ילד/עבודה/לימודים/קידום?" והכל עם איזה חיוך זחוח ומלא חשיבות עצמית. ואתם יושבים שם, על כסא מתקפל שהביאו מהשכנים (כי מי למען השם מחזיק כל כך הרבה כיסאות בבית), עם כוס פלסטיק ביד (כי חבל לשטוף כלים אחרי כל האורחים האלה) ומחייכים אל השואלים את החיוך הכי רחב שלכם. כל כך רחב שיש סכנה שתפגעו לעצמכם בשרירי הלחיים או חלילה תפרקו את הלסת.
אחרי שנגמר התחקיר הבטחוני השנתי, אתם מתפנים לארוחה. אתם כל כך רעבים. לא אכלתם כל היום כי היו לכם מלא סידורים. מה גם, שאסור ללכת שבעים לארוחת ערב אצל הדודה, כי אם לא תטעמו מכל מנה היא עלולה להיעלב, ואז אף אחד לא ישכח לכם את זה אף פעם. הנכדים שלכם ימשיכו לשמוע בכל שנה את הסיפור על הפעם ההיא שסבא שלהם ברוב חוצפתו לא טעם את העוף בתמרים ודבש שדודה שלו עמליה הכינה לראש השנה בעמל רב, והצליח לגרום לריב משפחתי בקנה מידה של מלחמת השושנים. הנכדים לא ידעו איפה לקבור את עצמם בגלל הבושה.
אז איפה היינו? אה, כן, אוכל.
אז אתם רעבים. לא סתם, גוועים ברעב. הדבר היחיד שאכלתם היום היה קרקר שמצאתם במטבח של הדודה, וגם אותו לא הספקתם לאכול עד הסוף בגלל שהיא תפסה אתכם על חם ונזפה בכם על זה שאתם לא משאירים מקום לאוכל. הבעיה היא שייקח עוד הרבה מאוד זמן עד שתוכלו לאכול. הרי יש את כל הברכות של ראש השנה שאתם צריכים לצלוח לפני שתוכלו לתת לצבאכם לצעוד על קיבתו. אתם מברכים על היין, ועל הרימון, ועל התפוח בדבש ושנהיה לזה ולא להוא ועוד ברכה כזאת ועוד אחרת, וכבר הבטן קרובה להתפקע, ואוטוטו מגיע הרגע, והפה שלכם מתמלא ריר בצורה פבלובית ככל שהרגע מתקרב, והנה הרגע הגיע
ואז אתם מגלים שדניאל, הבן הקטן של דודה תקווה, התחזק בשנים האחרונות, והוא רוצה לספר לכל יושבי הבית איזו מעשייה ברבי זה ואדמו"ר זה שהיו מסובין בערב ראש השנה.
אבל אתם כבר לא יכולים יותר כי הבטן עושה כבר קולות של מכסחת דשא שנתקעה על ממטרה, אז אתם צועקים לו, בחייך דניאל, עזוב אותנו, תן לאכול, וגם, זה בכלל סיפור של פסח. אבל הוא נשאר בשלו ואומר שזה רק נשמע דומה כי החבר'ה האלה היו מסובין רוב השנה.
אז אם ראש השנה שלכם נראה ככה, אולי תשמחו להכיר את האפליקציה הבאה, שתעזור לכם להזמין צימר לכל זמן ומקום, ואולי גם תמנע מכם להגיע למפגש המשפחתי המרגש הזה.
