ילדים חורגים לאלוהים
שמש. חם. לח. לא, אתם לא בתל אביב אלא בקופנגן, למרות שמזג האוויר הטרופי יכול להטעות לפעמים. סיימתם בדיוק להתעורר, עם כל מה שנובע מכך, מה שאומר שאתם מרגישים את הלחות עוטפת אתכם מכל הכיוונים ומנסים ללכת בתוך האוויר הנוזלי לעבר החוף. זה לא קל. אתם עושים תנועות של שחייה עם הידיים כדי להצליח להתקדם איכשהו במאה ארבעים אחוזי לחות ורואים איך המים הצלולים והקרירים מתקרבים אליכם עם כל צעד ושעל. עוד קצת, ועוד קצת ואתם כמעט שם, ואתם יודעים שהמגע עם המים יהיה כל כך טוב וכל כך נכון. והנה אתם שם, בחוף התאילנדי הבתולי, רק אתם והציפורים, והשלווה הגמורה הזאת בפיסת האלוהים הקטנה הזאת.
ודווקא באותו רגע, כשאתם מרגישים כל כך שלמים עם עצמכם, אתם שומעים את הצווחה מקפיאת הדם הזאת. אתם קופצים בבעתה מהמים, ומתחילים לרוץ לכיוון החוף, כי זה מה שהאינסטינקטים שלכם אומרים לכם לעשות. להתרחק ככל האפשר ממקור הסכנה. אבל אז, כשאתם מעיפים מבט לאחור כדי לראות עד כמה ג'ייסון או פרדי קרוגר או קוזו אקמוטו רחוקים ממכם אתם רואים זוג הורים מאושרים לבושים כולם בלבן ובידיהם יורש העצר הצווחני שבמחי פה הרס לכם את השלווה.
אתם מחליטים לא לתת לסיטואציה להרוס לכם את היום, אז אתם מעמידים פנים שרצתם לקנות אננס מהרוכל בחוף וחוזרים לשכב על המגבת שלכם ממש ליד מפגע הרעש הסביבתי.
לא עוברות חמש דקות, והמלאך הקטן מתחיל לבנות ארמון בחול. אפשר לראות שהוא ממש משקיע. הוא חופר כל כך עמוק שכבר רואים שכבה דקה של מים למטה, הוא בונה קירות שיעמדו בצונאמי, מגדלים, תעלה מלאה בתנינים שיגנו על המבצר. פשוט נפלא לראות איך הדמיון שלו עובד שעות נוספות ומייצר את כל העולם הפנימי העשיר הזה.
דבר נוסף שהוא מייצר זה כמויות של חול שעפות ברוח ישר לתוך העיניים שלכם, אבל אתם לא רוצים להיראות גסי רוח אז אתם מנסים לשתף פעולה ולשבח את האב והאם המתמוגגים על בנם המוצלח.
למזלכם, כבר באותו לילה הם רבים ומבטלים את המשך החופשה כך שאתם יכולים לחזור וליהנות מהים הצלול והחוף הבתולי, לפחות עד שיגיעו החברים שלהם.
אירופה. קר. גשום. אתם כבר מזמן לא בתאילנד אלא בפריז. בלובר. מתענגים על יצירות אמנות חד פעמיות בגאוניותן. הנה, מצד ימין 'מונה ליזה', משמאל 'ונוס ממילו', לפניכם הירונימוס בוש ומאחוריכם הורים עם ילד בן שש שמחטט באף. והנה 'החירות מובילה את העם', והנה הילד מנגב את האצבע על הפורטרט של לואי הארבע-עשר.
אז בפעם הבאה שאתם נתקלים בהורים כאלה, המליצו להם על האפליקציה הבאה, שתוכל להמליץ להם על מגוון אתרים מתאימים וידידותיים לילדים. גם הם וגם אתם תרוויחו מזה.
בינתיים אני קופץ לאסוף את הילדה מבית הספר. הבטחתי לקחת אותה לכנסת.
הראש בעננים
9/9/2011
אם יצא לכם אי פעם לטייל בתל אביב, אולי נתקלתם גם אתם בכל מיני אנשים שהולכים ומסתכלים על השמיים. זה קורה אחת לכמה ימים, בעיקר באיזור לב העיר, אבל גם קצת דרומה משם. בפעמים הראשונות שנתקלתי בתופעה לא הבנתי מה הם עושים. יכול להיות שסוף סוף הגיעו אותם חוצנים שאנחנו מחכים להם מאז הפך מאלדר לסופר חרמן? או שאולי מתקרבת סופת טורנדו? חשבתי לעצמי. אבל בכל פעם שהרמתי את עיני, הן נתקלו בריק אינסופי ובשמש מסנוורת מדי. עם הזמן הבחנתי שלמרות שזה קורה בדרך כלל בצהרי היום, קיימים גם סיורים ליליים כאלה. קבוצות של אנשים שהדבר היחיד שמאחד ביניהם הוא הסירוב להביט לאן שהם הולכים ותקיעת עיני עגל בשחקים. במקרים הליליים האלה נטיתי לחשוב שגיליתי זן חדש של חוג אסטרונומיה לפנסיונרים שמין הסתם מתקשים לישון בלילות, אבל זה לא הסביר את הצעדות היומיות.
החלטתי לחקור יותר לעומק.
קראתי כמה ספרים של ועל דיאן פוסי, יצאתי לנווה צדק והתחלתי את המחקר האנתרופולוגי הראשון שלי.
בתצפיות הראשונות שלי חשבתי שמדובר אולי במקרה של טירוף קבוצתי, אבל בגלל שכתבתי על הפרעות נפשיות בפוסט הקודם שלי, פסלתי את האפשרות הזאת על הסף.
עם הזמן התחלתי לשים לב לכך שיש לקבוצות האלה מנהיג שמוביל אותם אחריו. המסקנה המתבקשת היתה כת חדשה שמאמינה שמוצא האדם בחוצנים ושבכל רגע יגיעו בני דודינו ממאדים לשחרר אותנו מהבלי העולם החומרי הזה. קצת כמו הסיינטולוגים רק עם הומור עצמי.
הנסיונות שלי להיטמע בקבוצות עלו בתוהו בגלל הנטיה הטבעית שלי להסתכל לאן אני הולך, מה שגרם לכמה מהרגעים המפחידים בחיי. דמיינו עדר של היפופוטמים שועטים לעברכם בלי להסתכל לאן הם הולכים. עכשיו תוסיפו להם כובע מצחייה צהוב עם לוגו של הסתדרות המורים ותבינו על מה אני מדבר.
בסופו של דבר החלטתי לדבר עם המנהיג. נשמתי עמוק, אזרתי את כל האומץ שעוד נותר בי וניגשתי אליו בצעד כושל. זה לא היה קל. אם ראיתם פעם את הקבוצות האלה, אתם יודעים שהכהן שלהן מחובר באופן תמידי למגפון, מה שמקשה קצת על ניהול שיחת חולין. זה שהוא לא מפסיק לזעוק ברמקול פקודות ושיעורי דת למיניהם. "חבר'ה, בואו אחרי, אם תסתכלו שמאלה אתם תוכלו לראות, אתם שומעים אותי שם מאחורה? אז כמו שאמרתי, בצד שמאל אתם יכולים לראות עוד אחד מבנייני הבאוהאוס שהקנו לתל אביב את הכינוי 'העיר הלבנה'. אם תשימו לב למרפסות, שולה, את יכולה להעביר לי את הקלסר שלי?" וכך זה ממשיך וממשיך.
כנראה שאף פעם לא אבין באמת מה הם עושים.
אם גם אתם בעניין של תיירות אדריכלות אורבנית, אולי תשמחו להיעזר באפליקציה הבאה. היא תוכל לעזור לכם למצוא מבנים מעניינים בכל מקום בעולם, להדריך אתכם איך להגיע אליהם ולספר לכם דבר או שניים על ההיסטוריה של המבנה ומי ושתכנן אותו.
מה שהיא לא תעשה, זה להעביר אתכם כבישים בלי להסתכל לאן אתם הולכים, אז כדי שלא תגמרו כמו גאודי, נסו מדי פעם לחזור לחיים האמיתיים.
