חומוס עושים באהבה
יש משהו שמשותף לכל מי שגר במדינה הקטנטונת שלנו. לא משנה אם הוא מימין או משמאל, צפון או דרום, פועל בניין בן חמישים או היפסטר חובב משקפיים. כולם במדינה הזאת יודעים טוב מאד איפה יש את החומוס הכי טוב.
אם תושיבו שלושה אנשים עם חרדה חברתית חמורה בחדר סגור למשך ארבעים וחמש דקות, תגלו שבמשך כל הזמן הזה אף אחד מהם לא הוציא מילה. עכשיו אתם מוזמנים לחזור על הניסוי, אבל לפני שאתם סוגרים את הדלת זירקו לחלל האוויר את המילה חומוס. ארבעים וחמש דקות מאוחר יותר, שלושת הנבדקים שלכם יהיו עדיין בעיצומו של ויכוח לחיים ולמוות על המשאוושה של עלי קרוון בעד או נגד, ועל שלושת היתרונות של חומוס פול בשעה אחת עשרה בבוקר.
יסלח לי ניסים גרמה, אבל הפלאפל אף פעם לא הצליח לגרום להתפרצות רגשות כל כך חזקים כמו שגורם לישראלים החומוס. אנשים לוקחים את זה ממש אישית כשמישהו פוגע בחומוסיה האהובה עליהם, ומוכנים לנסוע שעה ורבע עד לכפר יאסיף (תהרגו אותי אם יש לי מושג איפה זה) רק בשביל איזה ניגוב קטן וחזרה.
איך לעזאזל הגיע החומוס למעמד האלים הזה? איך קרה שמציון תצא מסבחה? איך קרה שהתמד של העם הנבחר מורכב מקטנייה מבושלת שנמעכת ביסודיות ומוגשת עם שמן זית ופטרוזיליה, ביצה קשה ומיץ ענבים?
כי בינינו, חומוס הוא לא חומוס בלי כוס זכוכית עם מיץ סגול בטעם ענבים מאחת מהמכונות האלה שבוחשות במשקה הקר עוד ועוד ועוד ומהוות תפאורה נפלאה לכל חומוסיה, ממש ליד התמונות של כל הפוליטיקאים והמפורסמים למיניהם שהצטלמו עם בעל המקום תוך כדי ניגוב הצלחת בסיבוב או בקו ישר לפי העדפתם.
תראו לי פוליטיקאי שמכבד את עצמו ולא נסע לסיבוב חומוסיות ברחבי הארץ. זה הרי ידוע שבפוליטיקה הישראלית אם אתה לא מופיע על הקיר של פינתי אתה יכול לשכוח מהפריימריז הקרובים. זה לא משנה בכמה מדורי רכילויות אתה מופיע, אתה לא סלב אמיתי אם לא הצטלמת לועס ב'אבו שוקרי המקורי' או מנגב ב'אבו שוקרי המקורי באמת'.
אז אם אתם מתכננים קריירה פוליטית או להוציא אלבום בעתיד הקרוב, כדאי שתצטיידו באפליקציה הבאה. 'מדריך חומוס' באה לעזור לכם למצוא את החומוסיה הקרובה לביתכם, או לביתו של צלם הפפראצי החביב עליכם. תוכלו למצוא שם רשימה של עשרת החומוסיות המומלצות, רשימה של מקומות לפי אזורים ואפילו טיפים להכנת חומוס בבית.
ואני בכלל אוהב חומוס מקופסא
הנהג שלנו חברמן וגו'
15/8/2011
בכל קבוצה של אנשים יש תמיד את ההוא שנוהג. זה שאם צריך להגיע לאנשהו ישלוף את מפתחות הרכב וידחס את כולם במושב האחורי. אותו אחד שיתנדב להסיע את הילדים לחוגים, להקפיץ חבר הביתה, לאסוף את הדודה מאמריקה משדה התעופה, להחזיר אותה אחרי שבועיים לאותה נקודה בדיוק, להביא דברים מאיקאה, לנסוע חזרה לאיקאה להחליף שלושה פריטים שאין לכם מושג מי קנה ולמה זה מופיע בחשבון האשראי שלכם
בכל מה שנוגע לחברים שלי זה ברור לכולם מראש מי ישב ליד ההגה. אני. שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא אוהב לנהוג. יש רגעים שאני אפילו מתעב את זה. תכלס, איך אפשר לאהוב לנהוג כשאתה מרגיש שכל נהג שני בכביש שונא אותך, וכשכל נהג שלישי מנסה להרוג אותך.
הרי זו התחושה כשאתה עולה על הכביש בארץ. מ-ל-ח-מ-ה!!
הישראלי הממוצע לא יוצא לנסיעה קצרה. הוא יוצא לקרב. והוא לא לוקח שבויים.
אתה נכנס לאוטו בבוקר כשאתה מזמזם עם הציפורים, מניע אותו, מאותת שמאלה ומתחיל לצאת מהחנייה כשהנהג במאזדה שנמצאת במרחק של למעלה מקילומטר לוחץ על הצופר בעצמה כזו שהיד שלו יוצאת כמעט מהצד השני של ההגה כדי שלא תעז חלילה להפריע לו לדהור במהירות של שלוש מאות קמ"ש בשטח עירוני, ואז כשהוא עובר לידך הוא נתן לך את המבט.
המבט הוא כלי הנשק השני בחשיבותו במלחמתו של הנהג הישראלי וקודם לו רק הצופר. אותו מבט מזלזל שנועד לומר לך "מי נתן לך רישיון?" "אני שונא אותך ואני רוצה שתדע את זה" או "אידיוט" או "אני לא מכיר אותך מאיפשהו?"
תארו לעצמכם את עצמת הפדיחה כשאתם צופרים למישהו בברוטאליות ובזמן שאתם נותנים לו את המבט אתם קולטים שזה המחנך של הילדה, או אשתו של הבוס. לא נעים. תארו לעצמכם את עצמת הפדיחה במצב ההפוך. האם זה האיש שאתם רוצים שיחנך את הילדים שלכם?
לא, אני לא אוהב לנהוג. זה לא כיף, זה מלחיץ וזה מסוכן. בעיקר בגלל כל אותם נהגים אחרים שמתעקשים להסתובב על הכביש דווקא כשאני צריך להגיע מנקודה א' לנקודה ב'. אז למה בכל זאת אני מתעקש להיות הנהג בכל הזדמנות, אתם שואלים? כי אני לא סומך על אף אחד אחר שיצליח להתמודד עם סכנות הכביש ולהביא אותי בבטחה למחוז חפצי. אני לא מסוגל לשבת ליד הנהג ולהיות רגוע כשאני יודע שבכל רגע נתון יש שלוש משאיות עם נהגים שלא ישנו חמישים ושבעה ימים רצופים בנתיב שלפני, וארבעה נהגי מוניות שלא הפעילו מונה אז הם ממש ממהרים להוריד את הנוסע שלהם ולהעלות אחד אחר, ומשפחה נחמדה עם שלושה ילדים שרבים במושב האחורי, ומשפחה נחמדה אחרת עם הורים טריים שמעדיפים להסתכל על התינוק במקום על הכביש.
לא, אני לא סומך על אף אחד שיתמודד עם כל זה, כי זה יותר מדי להתמודד איתו.
אז אם אתם מתעקשים בכל זאת להיכנס לאוטו ולנסוע לאן שלא יהיה, אולי תשמחו לשמוע שיש אפליקציה לטלפון של תפילת הדרך. אם אתם מחובבי הז'אנר, אתם יכולים להעלות אותה ולהאזין לתפילת הדרך במקום לשמוע שוב ושוב את אותו שיר בגלגל"צ.
אני לעומת זאת עובר לאופניים.
