קטע מעבר

אני לא מכיר אף אחד שאוהב לעבור דירה. כשהייתי בן עשרים לא הייתה לי בעיה לדלג בקלילות מדירה לדירה עם תיק גב ומנורת לילה. עם הגיל הפרוצדורה הופכת קשה יותר ויותר. לארוז את כל החיים בארגזי קרטון, לגלות יום לפני ההובלה שנגמרו לך הארגזים ועוד לא ארזת חצי מהדירה, לנסוע לסיבוב סופרמרקטים באחת עשרה בלילה ולהתחנן בפני מנהלי הסניפים שיתנו לך להסתכל, אולי נשאר עוד איזה קרטון ריק של חלווה באריזות של 12 או חיתולי פמפרס שלב 4 שעדיין לא נזרק. כיף חיים.

בכלל, האדם האורבני לא אוהב לזוז יותר מדי ממקום למקום. יש לו את הפינה שלו בבניין הדירות שלו בה הוא מוגן היטב מפגעי הטבע והוא אוהב לחזור אליה אחרי יום עבודה מפרך ולהרגיש בבית. וכדי להרגיש בבית, הוא צריך להכיר כל סדק בטיח על התקרה וכל כתם רטיבות. 'אח, אני זוכר את השבוע ההוא שהשכן מלמעלה שכח לסגור את המים במקלחת' נזכר הוא בערגה.

אז למה בעצם אנשים עוברים דירה? יש המון סיבות. כדי לברוח מנושים היא אחת הסיבות הפופולאריות. הרבה עוברים דירה כי המשפחה מתרחבת או מתפרקת, חלק כי שיפרו את מעמדם הכלכלי/חברתי, רבים אחרים כי לא יכלו להרשות לעצמם לעמוד במחירי הדירות שקופצים משנה לשנה.

אני עברתי לדירה גדולה יותר כי נגמר לי המקום לדברים מ'איקאה'. מסתבר שיש גבול לספות ה'קליפאן' וכוורות 'אקסטורפ' שאפשר לדחוף לדירת שני חדרים במרכז תל אביב.

לוקח זמן להתרגל לדירה חדשה ולסמן אותה כשלך. בהתחלה אתה מפחד מכל מכה קטנה בקיר ומכל לכלוך קטן בצבע אחרי שהמובילים הניחו את המעמד של הדיסקים שהעלה אבק בדירה הקודמת צמוד מדי לקיר.

הדבר הראשון שתכננתי לעשות כשנכנסתי לדירה החדשה היה לתלות אהילים חדשים בחדרים. הרי איזה דרך יותר טובה לסמן טריטוריה מקצת עבודות חשמל גבריות? עליתי על הסולם לקחתי מברג ליד והתחשמלתי. ירדתי מהסולם, כיביתי את המתג ובדקתי שוב את הנורה. רגע, אמרתי בדקתי? התכוונתי לומר התחשמלתי. ירדתי שוב מהסולם, יצאתי מהדירה והורדתי את הפקק הראשי. חושך מצרים.

עכשיו הזמן לדילמה. מצד אחד, אני יכול להמשיך לעלות על הסולם, להתחשמל, לרדת ממנו ולנסות שוב ושוב. מצד שני אני יכול לעבוד בחושך. מסיבות אישיות, שכוללות בין היתר את הרצון שלי להישאר בחיים, בחרתי בחושך.

אבל לא לגמרי בחושך. מה עושה הישראלי בן המאה העשרים ואחת שנתקל בבעיה המצריכה שימוש בפנס? נכון מאד. שולף את הטלפון הנייד ולוחץ על כפתור כלשהו. האור שהמכשיר מייצר במצב כזה לא מספיק כדי להאיר אפילו מרחק שלושה מילימטרים מהמסך, אבל אנחנו מרוצים. יש לנו אור. לחמש שניות בערך כי אז המסך נכבה שוב. אז זה מה שעשיתי. עם יד אחת לחצתי על הכפתור כל שלוש שניות ועם השנייה הרכבתי את בתי המנורה והאהילים (מ'איקאה').

מה שלא ידעתי זה שיש אפליקציה לטלפון שנקראת iLight, שברגע שאתה נכנס אליה מפעילה את הפלאש של המצלמה באופן קבוע. ממש זרקור קטן ומסנוור בין אצבעות ידיך. אם רק הייתי מכיר אותה קודם אולי לא היו נדבקים אלי עכשיו כל מני מוצרי חשמל בגלל כל החשמל הסטאטי שצברתי.

< לפוסט הקודם - חתונה מאוחרת לפוסט הבא - חייך, אכלת אותה >