עדשה סלולרית- פיילוט
כשהייתי בן שלוש-עשרה, איפשהו בין מטח הסוכריות הכואב בבית הכנסת לטיסה הראשונה לחו"ל, ההורים עשו לי מסיבת יום הולדת בסלון הבית הישן שלהם בירושלים עם בופה צמחוני ודג סלמון בגודל של אנציקלופדיה בריטניקה.
אני לא זוכר הרבה מהמסיבה הזאת, אבל אני כן זוכר את המתנה שקיבלתי מדוד שלי מחיפה. הוא התכופף אלי ונתן לי קופסא, לא גדולה מדי אבל כזאת שצופנת בתוכה הבטחה גדולה, ואמר לי מזל טוב. מיהרתי לחדר שלי וקרעתי את העטיפה. בפנים נחה לה מצלמת פוקט אוטומטית של מינולטה. המצלמה הראשונה שלי. הוצאתי את המצלמה בחרדת קודש ורצתי להראות להורים. אבא שלי לימד אותי איך להטעין פילם במצלמה ואני רק חיכיתי לצלם את התמונות הראשונות שלי.
אני זוכר את הציפייה לתמונות שיחזרו כבר מחנות הצילום. הייתי חסר סבלנות לראות איך יצאו התמונות. הרגשתי שמצאתי את הייעוד שלי. באותו יום ידעתי שזה מה שאני אהיה כשאהיה גדול. צלם עיתונות מפורסם. אלכס ליבק, מאחוריך.
השעות נקפו. אמנם כל חנות צילום שכיבדה את עצמה באותם ימים התחייבה לפיתוח תמונות בתוך חצי שעה, אבל אני הייתי צריך שאבא שלי יחזור מהעבודה עם התמונות שהוא נתן לפיתוח בבוקר. הייתי כבר על קוצים, מסתכל כל רגע מהחלון לראות אם אני יכול לזהות את המכונית שלו מגיחה בין העצים שליד הבית, וכל הזמן הזה הדמיון שלי עובד שעות נוספות. כשהוא הגיע, כבר הייתי על מדרגות הפודיום בדרכי לקבל פרס פוליצר.
חטפתי את מעטפת התמונות מידיו והתחלתי לדפדף. לא היתה שם אפילו תמונה אחת שהיתה ראויה לפיתוח. התמונות שלא נשרפו הראו את האגודל שלי, ואלה שלא הראו את האגודל שלי היו מטושטשות לגמרי. התמונות הכי טובות נראו כמו מריחות צבעי פסטל על גלויית כרום. פרס הפוליצר נחטף מידי כמו סוכריה על מקל מתינוק.
מאז לא השתפרתי יותר מדי. כשלמדתי קולנוע בתיכון, היה זה ברור לכולם שהמצלמה מגיעה לידיים שלי רק אם זה תרגיל בצילום אוונגרד. הכישורים שלי היו מעולים לצילום פרודיות על צילום. אתם צריכים מישהו שהיד שלו רועדת? אני האיש בשבילכם. אתם רוצים שהדמות הראשית לא תהיה בפוקוס? מזל שאני כאן. אתם צריכים מישהו שיצליח לצלם כלבלב חמוד על רקע של ניירות טואלט שמתנופפים ומייצרים תחושה של רכות קטיפתית? תסתדרו לבד. אני אחכה לכם בחדר העריכה.
עם השנים הגיחו לאוויר העולם המצלמות הדיגיטליות.
הדבר הכי טוב במצלמות האלה עבור אדם כמוני הוא האפשרות למחוק תמונות מיד אחרי שהוא מצלם אותן ולצלם מיד עוד ועוד תמונות עד שאחת מהן תהיה סבירה. כמובן שזה לא שיפר את הכישורים שלי, אבל נתן לי עוד מרחב תמרון מסויים שגרם לאנשים לחשוב שאני יודע לצלם. מה שהם לא יודעים לא יפגע בהם, ואלף תמונות שלא מגיעות לפיתוח לא יפגעו בכיס שלי.
ואז, הגיעו האפליקציות הסלולריות ושינו את החיים שלי.
התמונה מפוקסלת? תוקן בלחיצת כפתור. החתול שצילמת נמצא בקצה העליון של התמונה? ליטוף קל של המסך יפתור את הבעיה. הצילום יצא בגוונים כתומים וכחולים זוהרים? תעלה אותו לפייסבוק ותגיד שזה בכוונה. תמיד יהיו איזה היפסטר או שניים שיעשו לך לייק.
קחו לדוגמה את האפליקציה הפשוטה הבאה. מי ישים לב שאני לא יודע לצלם אם אני שם ראש של תינוק בתוך פרח?
אני לא יודע מה אתכם, אבל העתיד נראה ורוד. או כתום וכחול זוהרים.
